לא מזמן הגיעה לביתנו כלבה חדשה. כלבת תחש חומה עם קולר כחול. לא חלפו ימים רבים והכלבה גילתה באפה המחודד והיעיל פגר של זיקית בחצר. כמנהג הכלבים נשכבה על גבה והתמרחה כולה בריח הדביק ההוא. השלב הבא וההכרחי היה מקלחת. הסתבר שמקלחת היא אחת מאהבותיה (מי יודע, אולי ההתמרחות בזיקית היתה הדרך שלה לומר שהיא מבקשת להתקלח). הסרתי את הקולר ואז סיבנתי, שטפתי וניגבתי והכלבה פרצה במחול סוער סביב החצר. לאחר שהתייבשה, נכנסה הביתה לנוח. ללא הקולר היא נראתה שונה לגמרי. יפה יותר. עירומה, פראית וחופשיה. ואת כל אלה אפילו לא אני אמרתי אלא הבן שלי. אי אפשר היה להתעלם מהמראה. בסך הכל קולר שהוסר, רצועה דקיקה, והכלבה שינתה את מראה וריגשה את העין.
מה שנכון לכלבה נכון לסוס. אין מראה מסעיר מסוס פרא דוהר, חופשי מאוכף ורתמה. בעצם יש. מה שנכון לכלב ולסוס נכון שבעתיים לאדם. מנקודת הראות שלי – בעיקר לאשה. הגוף העירום משדר שלמות וחופש. אלה הולכים לאיבוד אפילו תחת רגליה של פיסת בד זעירה. נכון שהיא לא מסתירה הרבה, אך היא שוברת את הרצף. את התנועה החלקה, הזורמת, של מבט העין על פני הגוף העירום. פיסת הבד היא כמו גדר. מחלקת. שוברת. מגבילה את חופש התנועה. הורסת את השלמות. שלמות היא שלמות היא שלמות. קלקול קטן, והשלמות נפגמת. ושלמות פגומה כבר איננה שלמות. עניין של הגדרה. והגדר, פיסת הבד, הבגד, קטן ככל שיהיה, עוצר. אי אפשר לעצור את המבט המטייל על הגוף. כמו לעצור מטוס במעופו. הקסם יפוג והוא יפול.
העניין הוא כלל לא ההסתרה או הגלוי של אותם חלקים הקרויים אינטימיים. העיקר הוא הקו הזורם, האינסופי, המלווה את כל עיקולי וקימורי הגוף. החופש הוא האושר. בכלבה. בסוסה. באשה. בגבר. מה הפלא שהלבוש היחיד בגן-העדן היה העירום.
לפני שמצאתי את התמונה שלמעלה, שממש המציאו אותה בשביל הפוסט הזה, חשבתי שתהיה כאן תמונה של סוס. אפילו הבטחתי לבני שיהיו תמונות יפות של חיות. הבטחות צריך לקיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
