בלילה כתבתי כאן פוסט בשם "צליל מכוון". בבוקר מחקתי אותו.
הפוסט היה מיועד בעיקר לאוהבי מוסיקה. הפוסט הזה, מוקדש לפוסט ההוא.
המלחינים, יש להם חוש מיוחד, שאין לבני אדם רגילים. הם רואים את הבלתי נראה. בחלל סביבנו בנויים מבנים מורכבים ומופלאים של מוסיקה. עולם שלם, עם הרים ועצים ונהרות וטירות. עם עליות וירידות ודרכים וגשרים וסופות רעמים ורוח וגשם ולהקות ציפורים ואהבה. כל אלה קיימים אך סמויים מן העין. המלחינים מסוגלים לראות אותם. אחר כך הם רק מתרגמים את מה שראו לצלילים ומעבירים לנו. אני מקנא בהם, על מה שהם יכולים לראות. אף פעם לא אדע אם התרגום נאמן למקור. נראה לי שכן.
המבצעים והזמרים גם הם יכולים לראות. לא רק לראות הם יודעים. הם יודעים גם לקחת אותנו לשם. בעזרתם, האנשים הרגילים יכולים גם הם להגיע לשם ולזכות בחוויה שאין כדוגמתה. כמו ביום כיף לאנשים מוגבלים. אולי לא כל האנשים. לא כולם הולכים לשם. אלה שהולכים, זוכים לתמורה ומוקירים תודה על כך.
לכן, אנחנו זוכרים את השירים ואת היצירות שאהבנו כל חיינו. וזוכרים לטובה. שמחים לשוב ולהפגש בחלוף דור. אוהבים את מי שהביא אותנו לשם.
כשאלוהים ברא את העולם, עם כל הקסם והיופי, הוא בנה גם את אותו עולם בלתי נראה, אך שכח, בטעות או בכוונה, לצייד אותנו בחושים המתאימים. כך, כשאנו מביטים בעולם, כמעט ואיננו מוצאים בו את היכלי המוסיקה. תודה לאלה, בעלי החוש המיוחד הזה, אשר מביאים אלינו את אותו עולם נסתר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
