כל הדברים גדולים כקטנים

בכל פעם שאני נתקל או חושב על דבר מעניין שארצה לכתוב עליו אני רושם לעצמי. על פתק קטן, פתק סלולרי, אימייל. מה שבא ליד. אחר כך, בבית, אוסף את הדברים לרשימה. בבא העת, כשהזמן מתפנה, אני כותב. הבעייה שעל כל פוסט שאני כותב מצטרפים שני פריטים לרשימה והיא הולכת ומתארכת. למרבה המזל, רבים מהפריטים מתים מוות טבעי. לפעמים אני קורא, פעם ופעמיים, ולא מבין על מה לעזאזאל אני מדבר. מה זה "שמנים בהכחשה. הגירסא הרכה"? הדבר הזה אמור להפוך לפוסט?? (האמת, ברגע זה, בשורה שמעל, הצליח הסעיף הזה להכנס). נקודות אחרות פשוט מפסיקות להיות אקטואליות. הערה לסדר היום איננה תקפה לסדר אתמול.

יש לי סדרה שלמה של הערות על השיטה הכלכלית שאט אט הופכות מנבואות זעם להערות מיותרות. אז לפני שיפוג תקפן של כולן, יש עניין אחד שרציתי להעיר. על הקפיטליזם. הגלובאליזציה. הכלכלה המודרנית. העולם הטכנולוגי. השיטה שעובדת. היעילה. המנצחת. המצליחה. המתגמלת. המבטיחה צמיחה וקידום והגשמת חלומות. זאת מערכת מורכבת ומסועפת, מכונה ענקית, בלתי ניתנת לעצירה (חוק ראשון של ניוטון). ההקשר הקפיטליסטי הוא רק בכך שהוא משמן ומייעל את המכונה ומאיץ אותה למהירות מטורפת. המכונה כיום יעילה גדולה ומהירה מאי פעם.

יש למכונה בעיה אחת גדולה. הרעב. צריך תמיד להאכיל אותה. והיא תמיד רעבה. כל מי שמגדל חיה, לא משנה כמה רגליים, יודע שצריך להאכיל אותה. וכשהיא צומחת ומתפתחת היא רעבה שבעתיים. תמיד צריך לדאוג לה למזון. והיא תמיד רעבה. תמיד זקוקה לעוד. בכל פעם שהמזון הרגיל אוזל, ממציאים מזון מסוג חדש, כי את המכונה הזאת אי אפשר לעצור. כמו ברכבת דוהרת במערבון, כאשר הפחם אוזל, ומתחילים להאכיל את הקטר ברהיטים שעל הרכבת. בכל דבר שיכול לכלכל את הבערה. כמו על האוטובוס בסרט ספיד. אנו דוהרים ואם ננסה לעצור או אפילו להאט פשוט נתפוצץ.

כולנו חיים בתוך חנות קטנה ומטריפה. ויש לנו בעייה קטנה. גידלנו מפלצת רעבה. ברגע שנפסיק לספק לה מזון טרי היא פשוט תטרוף אותנו. במה נאכיל את הכלכלה הצומחת?