כל הדברים גדולים כקטנים

לאחר שגורשו האדם הראשון ואשתו נותר גן העדן שומם ועזוב. איש לא היה בו לעובדו ולשומרו, לגזמו ולטפחו. עשבי פרא עלו בו, השבילים כוסו בשיחים עבותים ושוב לא ניתן היה להתהלך בגן.

כשהבין אלוהים כי אין גן ללא גנן ברא את האדם השני.

שלושה לקחים הפיק אלוהים מהפעם הראשונה.

את הנחש הערום הרחיק מהגן. 

את האשה המפתה שוב לא ברא.

ואת עץ הדעת עקר ולקח להסקה. במקומו נטע את עץ האושר.

אדם השני, מיום הבראו כבר היה מקולל באותה קללה של הראשון. לחם אכל בזעת אפיו. האדמה הצמיחה בכל מקום קוצים ודרדרים ויום יום נאלץ לעקור אותם, לנכש עשבים, לגזום ולגרף. בוקר בוקר השכים לקראת יום של עבודה קשה ואין סופית. אבל דווקא החלק הזה לא הפריע לו. מה שהיה קשה באמת היה להיות לבדו. לא טוב היה לו לבדו. הוא הרגיש שמשהו חסר אבל כמובן שלא ידע מהו. כדי לשכוח, השקיע את עצמו בעבודה קשה, וזה בדיוק מה שרצה אלהים. פועל שרוצה רק לעבוד. והוא עבד, מבוקר עד ערב. מצאת החמה עד צאת הנשמה. משהו הציק לו אי שם בפנים אבל הוא עבד ושכח. הוא עבד קשה והגן פרח.

כל החיות בגן היו פשוטות וישרות דרך. לא מתחכמות ולא מתחמנות. מיום שגורש הנחש לא נותרה בגן עדן אף חיה ערמומית. אפילו השועל היה תם וישר. דווקא משום כך היה זה אך טבעי שאדום החזה שאל יום אחד את האדם -

"למה אתה לא אוכל מפרי עץ האושר?"

לאדם לא היתה תשובה. אלוהים לא אסר עליו לאכול ממנו. זה היה הלקח הרביעי של אלוהים. כאשר אתה אוסר על מישהו אתה זורע את זרע הפתוי והסקרנות. אתה במו ידיך גורם לו לרצות בדיוק את הדבר הזה. לכן אלוהים לא אסר דבר. במקום זאת העניק לעץ האושר את הפרי המכוער והעלוב מכולם. לא כמו פרי הדעת שהיה תאווה לעיניים. והאדם, אכן לא העלה בדעתו לטעום מפרי האושר. הרי הגן מלא עצי פרי מופלאים וריחניים. בל נשכח שמדובר בגן עדן.

עד לאותה שאלה תמימה של אדום החזה. משנשאלה השאלה, החלה האפשרות לנקר בליבו של האדם. מבלי שירגיש, באותן שעות בהן עסק במלאכות הקשות, הבשילה בו הסקרנות, וכך, צהריים אחד, כשסיים לנכש חלקת קוצים סמוכה קטף חופן פירות מעץ האושר והכניסם לפיו.

זה לקח דקות אחדות. בהתחלה לא הרגיש שום דבר מיוחד, אבל אז מלאה את גופו תחושה חדשה שלא הכיר. הוא לא ידע שקוראים לזה אושר. אחר כך כבר לא התחשק לעשות שום דבר. לא את אותן מלאכות קשות בשדה. אותו געגוע מסתורי שתמיד קינן בו נעלם והוא לא נזקק לעבוד את עצמו לדעת כדי לשכוח.

אחר הצהרים יצא אלוהים לשוח בגן והבין שיש כאן בעיה.

"אַיֶּכָּה?" שאל אלוהים

"כאן, מתחת לעץ" ענה אדם השני.

"למה אתה לא עובד?"

"בא שב כאן. תראה כמה נעים בצל" השיב אדם השני בחיוך רחב.

הוא עדיין לא ידע שהוא מאושר.

אבל אלוהים כבר ידע.

הוא הבין מיד, בפעם השניה, שהכל אבוד. כבר למחרת גירש את אדם השני מגן עדן. עץ האושר הצטרף לערימת העצים להסקה. אדום החזה, למרות ששאל "מה כבר עשיתי?" נידון לחיי נדודים. כל חייו, בכל עונה, ינדוד מצפון לדרום וחזרה צפונה ולא ימצא מנוח.

האדם, כבר לא היה מאושר וחזר להשקיע בעבודה.

מאז, כל שליט ושלטון מנסה ללמוד מאלוהים. הוא יודע שאדם מאושר ושמח בחלקו מהווה סכנה לחברה. לא מתאמץ. לא משקיע. לא נלחם. לא תורם.

האדם, השני, מנסה לגדל את עץ האושר. נוטע טבק, גפנים, פרגים, מריחואנה, ואוכל מפרים. השלטון עוקר את השתילים ומנסה להחזיר אותו לתלם. ואדום החזה, דואה דרומה וצפונה שנה אחר שנה ותמיד רואה את אותו הדבר.