כל הדברים גדולים כקטנים

דהב, 1986

בתחנת הגבול ממלאים טפסים. בצד יושב שוטר מצרי כותב. לפניו ערימת דפים חלקים. לוקח דף אחר דף ומצייר טפסים למלוי. אט אט נערמת הערימה השניה. משה מכה את השוטר המצרי. הרגל.

שער הברזל פתוח. מרכז הכביש חסום בחבית. הש"ג ניגש לחבית, מטה אותה מעט על צידה ומגלגל אותה הצידה. אחרי שהרכב עובר הוא מגלגל חזרה.

המונית נוסעת דרומה. רכב מנסה לעקוף אותה ונהג המונית מאיץ. ממול מגיע רכב. המונית ממשיכה. הרכב לצידה מנסה לעקוף ונהג המונית מאיץ. הרכב ממול ממשיך כרגיל. בשניה האחרונה מישהו מוותר.

בדהב נרשמים אצל השוטר. כל אחד נרשם בספר האורחים. אחר כך חותם השוטר בדרכון. השוטר אוחז בעט ובמקל ארטיק. משתמש בו כסרגל ומצייר קו ישר. אחר כך מסמן את האמצע ועולה לנקודה דמיונית מעל הקו. ממנה נמתחים שני קווים, והנה משולש שוה צלעות. בתוך המשולש רושם השוטר את התאריך והמקום. החותמת המקורית נשברה או הלכה לאיבוד. בעצם, החותמת הזאת הרבה יותר מקורית מהמקורית. ישראלי בעל ראש יזמי מציע לשוטר – "קח פיסת קרטון וגזור בה חור משולש. כך תוכל לצייר את משולש הרבה יותר מהר". השוטר מחייך. "אתה ממהר?" "בא שב איתי. אני אוהב לשבת בחברתך".

נואייבה, 1976

רחוק מכאן, יורדים מהאוטובוס אל החום הסמיך. הסככות והחוף עמוסים אוהלים. צועדים דרומה, מתרחקים לאורך החוף. החוף הופך דליל יותר ויותר. אנשים מתמקמים בצילם של הדקלים המועטים. אור אחר הצהרים כתום. קו החוף נפרש לפנינו. לגונה שקטה של מים רדודים וחלקים. משפחה של לקטים. כמה נשים וילדים קטנים עומדים במים, כפופים, כורעים, מחפשים מציאות. שקט מוחלט. כולם עירומים כביום היוולדם. אין ספק. זהו גן העדן.