כל הדברים גדולים כקטנים

אחד הקטעים המוסיקלים האהובים עלי הוא Shine on you Crazy Diamond. הוא מופיע באלבום I Wish You Were Here. פעמיים. פעם בפתיחה, ופעם נוספת בסיום, בוריאציה אחרת. אני מאד אוהב את האלבום כולו. Shine on you  בפתיחה, אחר כך כל הקטעים, ואז, לקראת סיום, ההתחלה המוכרת של הפעם השניה. התרוממות רוח של שיא שציפיתי לו, עם ידיעה שהגענו לסוף הדרך. אני מניח שרבים מכירים את הקטע ויודעים בדיוק על מה אני מדבר. אם כן, הם יודעים בדיוק מה הרגשתי כאשר הגעתי שוב לפרק "הנער הקרוי עורב".

זה שמו של הפרק הפותח את "קפקא על החוף" של הרוקי מורקמי. אחריו, כל הפרקים במסע ממוספרים. פרט לפרק אחר, קרוב לסיום, בשם "הנער הקרוי עורב". כשהפלגתי בין הדפים והגעתי שוב לפרק הזה, ראיתי את המעגל נסגר. הרגשתי כל כך Shine on you  שממש, בפועל, שמעתי את הצלילים מתנגנים באזני. ראיתי את הסיום.

הקריאה בספר הזה היא שהולידה את הפוסט הקודם, על מסעו של הקורא, אבל כמו שכתבתי, החוויה ההיא משותפת לספרים רבים. כאן, אני רוצה לפרוש קטעי מחשבות ותחושות שהעלה הספר הזה עצמו. בעצם, לא אתייחס לספר, אלא לדברים שצצו אצלי. מן הסתם, אצל כל אחד יצוצו דברים אחרים.

כמו בסרטים המצוינים  שנעשו על הקולנוע ואהבת הקולנוע, כך אני נהנה לקרוא בספרים על הקריאה ועל אהבת הקריאה. אמנם אהבה עצמית יש כאן, אך היא רבה ואמיתית. גם כאן, בספר שלנו, יש מקום חשוב לאות הכתובה ולהעדרה. לספרים, לדפים, למה שנכתב ולמה שנמחק. הייתי מתאר זאת כ"סביבה ידידותית לאוהבי הספר". ואם פתחתי בהמשלה על המוסיקה, גם אהבת המוסיקה לא יפקד מקומה בין הדפים. אבל מעל לכל, בשורה הראשונה, יושבת אהבת האדם.

עברתי כברת דרך קטנה עד שהגעתי לשם. עד שנפלתי לתיאורים הקטנים, מלאי הסבלנות והקבלה, לנינוחות של תשומת הלב. אלה הדברים שמי שאינו כותב מאהבה לא יצליח לבשל. מרגע שמצאתי אותם וטעמתי, יכולתי להכריז בבטחון כבר לאחר עמודים אחדים – אני אוהב את מורקמי.

את הספר רכשתי במבצע " ארבע במאה". לבחור ארבעה לא יותר קל מאשר לבחור אחד. כשהחלטתי שמורקמי יהיה ביניהם, התלבטתי. אחזתי וליטפתי ספרים אחדים, ניסיתי להרגיש והתקשיתי להחליט. מדוע בחרתי דווקא בקפקא על החוף? כי התרגום היה מיפנית ולא מאנגלית. כאשר עלעול בספר הבהיר לי כי העברית שלו עומדת היטב על שתי רגליה (וסוגיית התרגום בהחלט מצדיקה דיון מיוחד), בחרתי בזה הקרוב ביותר למקור. אגב, במקריות מוזרה הראויה לספר, בדיוק באותו השבוע כתבתי את הפוסט היחיד שלי הקשור ליפן.

לא מזמן, כשביקר מורקמי בארץ, קראתי ראיון שנערך עמו. הוא נשאל על הפנטזיות המופיעות בסיפוריו וענה בערך כך – רק לקוראים במערב יש תהיות ושאלות לגבי האירועים המוזרים והפנטסטיים שבספרים. למה הכוונה? מה זה מסמל? מדוע זה נכתב? לקורא היפני אין בעייה כזאת. הוא פשוט קורא את הדברים כפי שהם ומקבל אותם. כך קרה וזהו. אין צורך במשמעות מיוחדת לתופעה של חתולים מדברים. אני מודה שאני, בכלל וגם כאן בספר הזה, קורא כמו יפני. אם מסתתרת סמליות מיוחדת אני לא טרוד מדי בחיפוש אחריה. אני מקבל את הדברים ואת הסיפורים כפשוטם. העניין היחיד הוא אם הסיפור מעניין והקריאה מהנה ומושכת. ובמפגש ראשון, בגלל חוסר הידיעה וחוסר הציפיות, ההנאה כפולה.

הקריאה הזכירה לי שני ספרים. "בוֹרוֹת" – בגלל המארג העלילתי, ו"שר הטבעות" – בגלל הלך הרוח של העולם הפנימי. אבל הם אינם ספרים דומים. גם כאשר אני מוצא דמיון בין בני אדם, אפשר למצוא קווי דמיון בין אנשים שכלל אינם דומים. יתכן דמיון בפנים או בתווי הפנים. במבנה הגוף, או בתנוחה, או בצורת התנועה והיציבה. ויש דמיון בדיבור, שיכול להיות בצורת הדיבור, בקצב או רק בתיבת התהודה. כך אפשר למצוא "דמיון שאינו דומה" כמעט בכל דבר. כך מצאתי ספרים שאינם דומים. הם עלו מכיוון שהם מטפלים במהויות ובחומרי גלם דומים אבל אין באמת דמיון בינם לספר הזה. מעניין לשים לב לכפל המשמעות של המושג דמיון. הדמיון העיקרי בספר הוא הדמיון העשיר של המחבר.

אם הזכרנו סרטים, הרי שהמיוחד בקריאה, בשונה מצפיה בסרט, הוא הדמיון שלנו. אמנם הוא לא פועל בצורה מלאה ומדויקת ואינו ממלא את כל הפרטים כמו בסרט, אך הוא מלהק את התודעה בדימויים מוחשיים גם אם אינם ויזואליים ממש. מורקמי המתבונן מטריח את עצמו ומביא אלינו את הניחוחות של פרטי הפרטים. שמתי לב לדבר מוזר. אני מדמיין את הדמויות ומלביש אותן בכל אותם פרטים, ואז אני נזכר שכולם יפנים. בכל פעם אני צריך לפטר דמות שנולדה מחדש בדמיוני ולהחליף אותה ביפני. כאילו יש מן חוק המחייב להעסיק רק דמויות דמיוניות מבני המקום.

עדיין אינני יודע עד כמה הספר הזה מאפיין את מורקמי, אבל מה שכבש אותי הוא האופן בו הוא מפעיל אותי. כל אותם תיאורים מעוררי דמיון אינם סתם גיבוב של פרטים. העולם המיוחד של מורקמי הוא לא זה של הדמויות והעלילה אלא זה של הרובד המקביל. המילים שלו בוחשות ורוויות במטפורות (ואף הספר עצמו מרבה לעסוק במטפורות). זה מה שהופך את הקריאה לחוויה. אנו נאלצים לעשות שימוש בכל הכלים שברשותנו כדי לספוג את אותו עולם. כל תחושה ונגיעה בהוויתנו מגויסת כדי להיות הד למילים הכתובות. לא העלילה. זאת ההסתכלות של מורקמי. הדרך בה הוא מסתכל ומתאר. לא השפה, שהיא מתורגמת. זאת תבנית החשיבה. העושר והחופש שמאפשר לו לגעת בכל דבר ולהזיז אותו ממקום למקום כאילו אין חוקי טבע. והיכולת שלו לשתף אותנו. זה הסוד הגדול.

החופש התפישתי המדהים מגיע בעיני לשיאו כאשר הוא הופך את היוצרות. שוב אין משל ונמשל. אין הירארכיה ואין סדר והכל הופך לישות אחת. הנה ציטוט שרשמתי במהלך הקריאה, כי עוד לא ראיתי כמותו בשום מקום - "אבל ידי אינן מוצאות דבר חוץ מענפים מעוותים וקשיחים, כמו נפשן של חיות קטנות שהתעללו בהן".

עכשיו יש חשק לקרוא עוד דברים של מורקמי. וגם של קפקא.

אחרית דבר.

טרם הקריאה לא ידעתי דבר ולא קראתי דבר על הספר, וטוב שכך. הספר אינו מעודד ספוילרים, אם כי אין שום בעיה לקרוא אותו פעמים נוספות. בכל זאת, יש טעם בפעם ראשונה בתולית.

גם לאחר שסיימתי עדיין לא קראתי דבר. ראשית, כתבתי אני את דברי שלי. רק עכשיו התפניתי לקרוא. כמובן שברשת לא חסר חומר. כבר מהקריאה הראשונה אני גאה בעצמי. ראיתי טורים ומאמרים אשר ללא בושה חופרים בעלילה ובדמויות, חושפים אותם, וכל זאת ללא מילת אזהרה. מהיום נקרא לה בשם חדש – "ביקורת צהובה", על שם העיתונות שכל מטרתה להשיג פרסום ותפוצה על ידי חשיפה רכילותית. הנה הצלחתי לכתוב תיאור לבן לחלוטין.

משום מה קודם לא ראיתי את הקישורים ליוטיוב. אבל תמונה חייבים. אז הוספתי. על החוף.