מכירים את זה שיש תכנית שאתם נוהגים לצפות בה, "נניח ארץ נהדרת" ומגיע היום, באה השעה, ואתם מתיישבים, מזפזפים, ומה? היום לקט. אוסף של שידורים ממוחזרים. איזה אכזבה. ממש לא בסדר.
זה בדיוק מה שתכננתי לפרק הזה. בהתחלה לא. זה היה הפרק החגיגי. הבלוג הזה סוגר שנה, ואיך חוגגים? איך לבנות פוסט חגיגי כאשר אני משתדל שכל אחד יהיה חגיגה קטנה? וזמן פנוי נמצא עכשיו בגרעון גדול. אז גלגלתי כמה מחשבות, בחנתי כמה אפשרויות, ולא מצאתי. החלטתי להכין לקט. כלומר לא ממש לפרסם כאן ציטוטים נבחרים, אלא לבחור. לעבור על הפוסטים שהיו (מעל 150) ולמצוא את אותם שהיו מעל ומעבר. להביא את הנבחרת. והתחלתי.
התחלתי לעבור ולנסות לברור. אבל מי יכול לבחור את הילדים הכי מוצלחים שלו? היו לי בראש כמה מועמדים בטוחים, אבל כשהתחלתי לעבור על כולם, אחד אחד, נתקעתי. מה פתאום לוותר על זה או על זה. אתם תחליטו. אני שם את כולם. כך החלטתי שהפוסט הזה יהיה הפוסט של כל הפוסטים.
להכין רשימה עם כל הפוסטים, עם קישור לכל אחד, זאת מלאכה קשה ומתישה. הפוסט הזה, הפך למושקע ביותר. לא רואים את זה. לכאורה אין בו דבר. הנה, זאת הדרך לחגוג – להסתיר העבודה הקשה והאפורה מאחורי הקלעים ולהסתפק בתוצאה.
את הרשימה הענקית לא הטמנתי בתוך הפוסט הזה. היא מונחת על השולחן, בצד. כמו כיבוד לאורחים. הרשימה ארוכה. אני מקווה שהאיכות תפצה על הכמות.
אז מה היה לנו? כל המחשבות, ההערות, הקלישאות, הברכות, הסיכומים והתודות העולים בדעתכם – נכונים. חוץ מזה – עשה לי טוב הבלוג הזה. נהניתי לכתוב וליצור, וזה העיקר. ואם אתם נהניתם* – זה עיקר העיקרים. יאללה, מתחילים עונה שניה.
כולם כאן
* אז למה לא אמרתם שום דבר על המונטאז' של שרי אריסון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
