מה גרוע יותר, לפגוע בחבר או באויב? אם מדובר בפגיעה בשוגג, ובנזק ניתן לתיקון, מוטב לפגוע בחבר. למעלה מזה - זאת אולי ההגדרה הברורה והפשוטה לחברות. מסתבר שכאשר אתה נפגע, התגובה שלך – הכעס, העלבון, הרצון להעניש או לנקום, כל אלה הינם בעלי קיום נפרד מהפגיעה עצמה. אלה כולם מעשה ידיך, תוצאה של מערכת היחסים שלך עם עצמך ומי שפגע בך. הסמן הימני הוא אתה עצמך. אם אתה בועט בכדור והוא פוגע בחלון ביתך ושובר את השמשה. אתה מקלל וכועס על עצמך ומתקן את הנזק, אבל קרוב לודאי שלא תיטור טינה ולא תפגע מערכת היחסים עם עצמך. אם הילד שלך הוא זה שבעט, אולי הכעס יקבל בטוי מוחצן יותר, אך התוצאה בסופו של דבר דומה. אבל אם זה הילד של השכן, זה שמסוכסך אתך, הכעס כבר יהיה שונה לגמרי. הוא יתעצם, וימשך, ויתמשך. אין ספק שאותו כעס מוסף לא נובע מהמעשה עצמו אלא ממקורות אחרים.
הנה אם כן רמת הסף לתגובה ולכעס - כעס על אחרים כפי שהיית כועס על עצמך.
משום כך, פגיעה בחבר מצטמצמת לפגיעה עצמה (ואף למטה מזה, כי החבר נוטל על עצמו משהו מהנטל) ופגיעה באויב גורמת לו להגיב ולהעמיס ולהוסיף את כל המטען העומד ביניכם. מוטב לפגוע בחבר. נניח שחברך ההולך על ארבע נשך את זה ההולך על שתיים. נשיכה קטנה תסתכם בנשיכה קטנה ובאי נעימות. לא יהיו לה המשך והעצמה ותביעות נזיקין, וניפוח סיפורים ושאר תופעות שהיו מתלוות לננשך שאינו חבר. בכלל, האפשרות לפתור בעיות באופן מקומי ומיידי מבלי להרחיב אותן למעגלים רחוקים, כמו לרשויות החוק היא רצויה ומבורכת, גם אם לעיתים היא נמתחת רחוק מדי ומנוצלת לרעה. תשאלו את צ'יקו תמיר.
למרבה המזל, נשך ידידי על ארבע את חברי על שתיים, ואף הסתפק בזוג מכנסי עבודה ולא העמיק מעבר להן. אלא שהמזל, כדי שיאיר פנים צריך לסייע לו ולפיכך נאלצתי לקבל החלטה קשה. הקושי הגדול נובע ממוחלטותה של אותה החלטה. הבחנה ברורה ומוחלטת בין שתיים - כשצריך לבחור באחת.
מעשה שהיה כך היה. תחת כלבנו שנעלם הגיע הביתה כלב חדש, כלומר חדש אצלנו. הכלב עצמו כבר ותיק ובוגר ובא מבית טוב שנאלץ להפרד ממנו בצער. מה שלא היה ברור מהיום הראשון ובוודאי שלא מובן מאליו, הפך לעובדה מהיום השני. הכלב, התנהג והרגיש כאילו מאז ומעולם זה היה ביתו ואלו היו בעליו. כלב צייתן, עירני, ידידותי, שמח, בטוח בעצמו, עצמאי, חד ומדויק וכל אלה הן רק עובדות מצוינות. כלב מ-ד-ה-י-ם. רונאלדו של הכלבים. מעל ומעבר לכל מה שציפיתי מהסיבה הפשוטה שמעולם לא החזקתי בכלב שכזה. זה הכלב שבמפתיע נשך חבר שלי.
נשיכה אחת יותר מדי, כי כאמור, איני יודע מי יהיה הבא בתור וגם אינני יכול להרשות לעצמי לדעת.
אלה אם כן שתי הממלכות. מבחינת הראש והשכל המסקנה החד משמעית, הברורה והיחידה היא שאסור להסתכן ואנחנו לא יכולים להחזיק בכלב. מבחינת הלב והבטן התאהבנו בכלב, התפעלנו ושמחנו בו באופן מלא מוחלט ולא רצינו להפרד ממנו. ובין שתי הנטיות הללו, ההפוכות, אך מוחלטות, צריך לבחור. השאלה המעניינת היא אם קיים ויכוח בין הלב לשכל, מי זה שמכריע ביניהם? מי קובע מי מהם ינצח ומי יפסיד?
לפעמים באותה הצומת אנחנו צריכים לקבל החלטה גם לגבי אנשים. לחלקנו זה יותר קשה ומסובך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
