חילופי העונות בפתח, ואני מתחיל להפרד מהים.
החול אשר על שפת הים, בעזרת הרוח והמים, מקנה לנו שיעור מזורז בגיאוגרפיה. בתוך ימים או שעות מופיעים קווי מצוק חדשים, משתנים אפיקי זרימה של נהרות, דברים מתכסים ונחשפים, וכל אלה כאמור מהיום למחר, 24/7. איזה שירות, הלוואי על כולנו.
את המצוקים והנהרות אני אוצר בזכרוני, אבל כאן הנה דוגמא מהרגע בו הומצאה המפה הטופוגרפית. הנה החול מצייר את קווי הגובה, זה על זה, בונה הרים וגבעות ביד הדמיון.
והיתר נראה ממש כמו בטיסה אי שם מעל מישורי הנגב.
כאן המקום להודות. הקלות הנסבלת של לחיצה על הדק המצלמה מאפשרת לנו ללקט ללא מאמץ פיסות מציאות ככל שרק נמצא. אחר כך, נרוץ לספר לחברה, להציג כאן את התמונות. כמו כל החיים המודרניים, יש כאן פתוי של נוחות וקשה לעמוד בפניו. כנגד כל תמונה הייתי נאלץ לברוא אלף מילים. מי רוצה להדליק אש בחיכוך של שתי אבנים? במקום זאת, אנחנו כמו הילדים המכינים פרויקט לבית הספר. חיפוש בגוגל, מציאה בויקיפדיה, Copy-Paste, הדפסה במדפסת והגשה של עבודה לתפארת. ואת התמונות, כל אחד יכול לצלם ולהציג. רק עין לראות ואצבע להצביע אני מוסיף כאן. והן הולכות ונאגרות וקשה לי לסרב, ואני, את המילה אני מחפש. וחוזר לתמונות.
הנה תצורה מקרית של ארכיטקטורה חוף ישראלית ויריעות האוהל היוצרות מבנה מודרני, ואיך אעביר זאת במילים?
ולעומתה, דוגמא של שילוב והשתלבות בנוף המקומי, גם אם הוא זמני בהחלט, כי רוח האדם היא על זמנית. 
ומה קורה למיומנות של הדלקת האש? הרי החיים היום נוחים כל כך שאפילו הדלקת גפרורים הפכה לטכניקה מיושנת. הידע הישן של הדלקת האש, זה שהביא את האנושות מחושך לאור, הולך ואובד. כמו כל שריד ישן הוא הולך ומאבד את מקומו, ואיש אינו מסרב לסוחר המציע מנורה חדשה תמורת הישנה.
ולא רק אמנות הדלקת האש הולכת ודועכת. הרי היום, כשהמחשבון גם הוא רק תוספת שולית לכל מכשיר נייד, מי יודע להכפיל מספרים? ולא אמרתי לחלק, או להוציא שורש ריבועי. רק להכפיל. או לחסר ולחבר. האם זאת מיומנות נחוצה? האם יש בה משהו חשוב יותר, או בסיסי יותר מהדלקת אש? הנה, גם הכפל הולך לאותן מחלקות העוסקות בלשונות עתיקות, ואיש אינו מבכה את לכתו.
ובוא בתור, כתב היד. הרי אני כעת יושב ומקליד, ולמי נחוצה מימנות הכתיבה. הרי גם כאן, כל מכשיר נייד מוכן לקבל ולהעביר כל הודעה מודפסת. וזוהי רק נקודת מעבר. כי הכתב, אשר מייחסים לו מהפכנות וחשיבות (בדומה לאש), רק הומצא, עדיין לא הפך לנחלת הכלל בלי יוצא מן הכלל, וכבר הוא מתחיל להעלם. כי כאשר ההקלטה והעברת הקול הופכים כל כך פשוטים, למי נחוץ עוד הכתב? וכאשר המכשירים לעוזרים כנגדנו מקבלים הוראות בעל פה, למה לטרוח ולהקליד? הרי מלכתחילה, הכתב נועד לשמר את המילה היכולה להאמר. מעניין לספר כאן כי במקומות מסוימים עקפו הקלטות את הכתב והביעו מסרים להמונים שעדיין לא ידעו לקרוא, ממש כמו הטלפון הסלולארי שזוכה להצלחה רבה דווקא באותם מקומות אליהם מעולם לא חובר קו הטלפון.
אם כן - מדוע אש וצייד לא, חשבון וכתב כן? כולן מיומנויות שיעלמו כמעט, עד ליום בו יקרסו כל התשתיות, המחשבונים והמקלדות ישבתו, הרפתות והלולים יהרסו, ובית החרושת האחרון לגפרורים יסגר. אז ישרדו רק אלה ששמרו על הסודות העתיקים.
בינתיים, התמונות המצולמות ממשיכות לכסות על המילים. ובכל זאת, היה ערב אחד, וצעדנו על החוף. קולות מוזרים וגבוהים בקעו מן השמיים, ועיני תעו בעקבותם. גבוה, שם למעלה, להקת עגורים בראש חץ לילי יוצאת לדרך, ועוד רגע והיא מתחברת אל עיגול הירח, מציירת אגדה יפנית. ואין לי תמונה להראות אלא זאת שנחרתה בדמיוני. תראו, תראו איזה יופי.
ואם פתחנו בחול, הנה לא מזמן, הייתה לי שיחה עם אלוהים. אני שאלתי, הקשיתי (כך חשבתי) -
"כחול אשר על שפת הים? הבטחת. הבטחת! ארבה את זרעך כחול אשר על שפת הים. הכל כתוב וידוע".
והוא, בקלילות, עונה: "נכון. אני זוכר. לאברהם הבטחתי". ומיד הוא מוסיף: " וקיימתי".
"כיצד קיימת?" אני שוב מנסה להקשות,
והוא, במין חיוך ממזרי, עונה: "בישמעאל. בישמעאל קיימתי".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
