לא מזמן תיארתי את הנוף הדמיוני שמציירים הגלים. הנוף הזה, ככל שהוא מסתורי ומושך את העין והדמיון, הוא חד פעמי. הוא נוצר ומיד נמוג לתוך דמיון אחר. בדרך הלוך אתה פוסע על קו הרכס, מביט בעמקים ובגבעות, ולא שאתה מספיק להכיר אותו, אבל כשתחזור הוא כבר יהיה שונה לגמרי. לא תוכל לשוב באותה הדרך.
כך קורה בתוך סביבה משתנה בזמן. לעולם לא תוכל לחזור באותה הדרך ולאותו המקום, אלא כשתלמד לחזור בזמן. בחיים, כך נדמה לנו, העבר מחכה, בלתי פגיע, ונוכל לשוב אליו כשנרצה. באופן פשוט זאת שאלה של קצב השתנות. כמה רחוק אנחנו מנסים לחזור. בחלומות הלילה אני לא מצליח.
בחלומות, לעיתים קרובות אני משוטט. נע ונד, מטייל, מתקדם, עובר ולא שב. לא שב. בחיים גם, אני אוהב לשוטט. לתור ולסייר, ליצור מפה תוך כדי תנועה ואחר כך לנוע במרחב כרצוני. גם בחלומות אני מנסה לחזור, אבל לא מצליח. בחלומות, הדרך חזרה אינה קיימת, כי אין חזרה. הדרך היא רק נסיון לחזור, אבל היא רק ממשיכה ומשתנה, מובילה מדבר לדבר, ולעולם אינה חוזרת.
מעניין אותי ללמוד אם זאת דרכי שלי או דרכם של כולם. האם מי שיוצא למסע בחלומות מצליח לחזור הביתה. החלומות הם אשנב למוזרויות של המח. הצצה אל הלא ידוע. מאד מסקרן אותי לדעת האם התופעות המשונות שאני פוגש בחלומות הן נחלת הכלל או שטח פרטי שלי.
ולמרות שאי אפשר לחזור באותה הדרך ולאותו המקום יש מחוזות חלום אשר נראים כחוזרים על עצמם. זירות שאני מוצא את עצמי מגיע אליהן מדי פעם. האפשרות לפגוש בהן פעם נוספת מעניקה לקיום שלהם תוקף. זהו לא עוד מופע מקרי ומזדמן שנהזה ברגע. זאת ישות בעלת קיום משלה. בעלת רצף. כל עוד מדובר בפריטי מציאות שאני מביא מן היום יום הדבר לא רק שאינו מפתיע אלא ברור וצפוי. כאשר אני פוגש בחלום דמות שהכרתי או מקום שהייתי בו בגופי, המפגש טבעי ומתבקש. והמקומות המוזרים, והדמויות המסתוריות שבחלום, כל עוד הן חד פעמיות, הרי הן הפלא החד פעמי של חיי החלום. אבל מה לגבי דמויות או מקומות שחוזרים לסבוב נוסף? היכן הקיום האמיתי שלהם, והרי חייב שיהיה להם קיום אמיתי אם הם אינם חד פעמיים.
קראתי לא מזמן את ספרו של מורקמי ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם, ושם (וזהו ספוילרונצ'יקון) קיימת כברת ארץ שלמה, על בתיה, יערותיה ודמויותיה, וכל כולה חיה אך ורק בתודעתו של המספר, אך צורתה חדה ומדויקת כשל היום יום. האם גם אצלנו קיימים מחוזות ודמויות, דרי קבע אצלנו עמוק בפנים, ורק שם, והם מחכים לבא החלומות?
וכאן תמונות של נוף דמיוני של חתימת הגלים שהזדמן לי לצלם רק אחרי שכבר תיארתי במילים, וזאת הזדמנות מצוינת לבחון את כוחה של המילה המצולמת. ואולי נוכל יום אחד לצלם גם את החלומות, ולא ברור לי האם זה נחוץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
