כל הדברים גדולים כקטנים

"ראיתי את אלוהים משחק כדורסל, מחופש למייקל ג'ורדן "*

(לארי בירד)

-1-

הכל התחיל במודעת דרושים תמימה. עבודה ליום אחד. ממלא מקום, ללא שום תמורה. הסתקרנתי, התקשרתי, ביררתי פרטים והסכמתי. בעיקר בגלל הכבוד.

פעם, כשהייתי במועצת התלמידים, זכיתי להחליף ליום אחד את ראש העיר. יום אחד ישבתי בכסאו ומילאתי את מקומו. לא ממש נתנו לי לנהל את העיר אבל עדיין זאת היתה חוויה מיוחדת, לפחות מעיניו של תלמיד בית-ספר.

חשבתי שזה יהיה משהו דומה כשהציעו לי להחליף אותו ליום אחד - אז הסכמתי מייד. בלי משכורת, בלי ארוחות, הנסיעה על חשבוני, אבל הכבוד, הכבוד היה גדול. בכל זאת, מלך. ולא סתם מלך, מלך של מלכים. לשבת על כסאו של מלך מלכי המלכים. אפילו ליום אחד. כך חשבתי. הם חשבו אחרת, אבל זה יסתבר לי רק בדיעבד.

-2-

מעל לדלת הכניסה לחדר התדריכים היה תלוי שלט גדול: "השמיים הם הגבול התחתון".

כשנכנסתי לחדר קצת נבהלתי. ספרי החוקים והתקנות כיסו לא פחות משלושה קירות.  וכל קיר גבוה עד השמיים. הייתה לי רק שעה אחת להתכונן, אבל הסתבר שהדבר פשוט למדי. מספיק להסתכל על הספר כדי לדעת את כל תכנו. כאן זה לא עיריית רחובות. התדריך עסק בעקרונות הכללים.

"אלו העקרונות המנחים", אמר המדריך הראשי,

1. פרטים, פרטים ועוד פעם פרטים. אלוהים נמצא בפרטים. אולי תחשוב שזה קצת קטנוני, אבל שום פרט אינו שולי, שום פרט אינו משני. אתה תשים לב לכל דבר, שולי ככל שיראה.

2.  רישום קפדני. אולי תחשוב שזה קצת פולני, אבל הכל נרשם. שום דבר לא נמחק. שום דבר לא נשכח. שום דבר לא נסלח. בעצם יש כאן יוצאים מהכלל אבל על זה תלמד בהמשך. הכל נרשם והכל מטופל. הכל זוכה לתגובה. אולי זה יהיה הסעיף הבא

3.  על כל מעשה, מחשבה או כוונה תבוא תגובה. יש כאלה שקוראים לזה שכר ועונש אבל זאת תפיסה אנושית צרה. עניין של טעם אישי. מנקודת ראותנו העיקר הוא התגובה. אם היא נתפסת כשכר או כעונש, זאת הבעיה של התופס. אנחנו מעל לטוב ולרע.

4. הקשבה. פונים אלינו ללא הפוגה. 24 שעות ביממה, תמיד מבקשים, מתחננים, דורשים. בעל-פה, בכתב, בנוסח קבוע או מאולתר. צריך להקשיב לכ-ו-ל-ם.

"לכולם?" שאלתי. "כולם מקבלים מה שהם מבקשים?"

"אמרתי דבר כזה?" שאל המדריך. "אמרתי שצריך להקשיב. וכמובן, כמו שמכתיב חוק מס 2, לרשום. לפעמים, נענים לבקשות. לעיתים די רחוקות. אתה תראה. אני מציע שניגש לתרגול המעשי ואז כבר תבין את כל העקרונות. זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה".

"רגע. אלה כל הדברים הקטנים והפשוטים. כל ההתחשבנויות עם בני האדם. אבל מה לגבי הדברים הגדולים? מה עם העננים והרוחות, הים והרי הגעש? מה עם הכוכבים במסילתם?"

"אלה הדברים הקטנים והפשוטים" חייך המדריך, "הדברים שאתה קורא להם גדולים מתנהלים כמעט מעצמם. הרעיון הגאוני של חוקי הטבע פתר את הבעיה. כל הטבע מתנהל מעצמו, בהתאם לחוקים, כבר אלפי שנים. רק בני האדם מסבכים את העניינים. רק אתם יש בעיות ובהם צריך להתעסק ולטפל כל הזמן, כמו ילדים קטנים. בני האדם הם הילדים המפגרים של אלוהים, אלה שלעולם לא ילמדו לעמוד ברשות עצמם ותמיד יזדקקו להשגחה של מבוגר אחראי."

"אז בחוקי הטבע לא נוגעים?" שאלתי.

"כמעט. והפעמים הבודדות שכן – שוב בגלל בני האדם, ורק בגללם. תגובות למעשים"

"תגובות למעשים?"

"אתה יודע. אתם קוראים לזה עונשים. או כשצריך להבהיר נקודה מסוימת. אין כמו רעידת אדמה או הוריקן כדי להבהיר נקודה. בלעדיהם, אלוהים כבר מזמן היה יוצא לפנסיה."

"אלוהים בפנסיה? זה מצחיק. הוא מאותם אלה שבגיל הפרישה לא ידעו מה לעשות עם עצמם. הוא בחיים לא יפרוש".

"תתפלא" אמר המדריך, "תתפלא".

-3-

עברנו יחד לאולם האימונים. זה היה אולם לא גדול, עם קירות מכוסים במראות.

שיעור מס 1.

"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" אמר המדריך. "שים לב למשל לבחור הזה שמנגב עכשיו את התחת. הנה, הרגע הוא תלש עוד ריבוע." 

"נו?"

"והיום שבת."

"אז?"

"ובשבת אסור לעבוד כל עבודה."

"כן?"

"והוא, במקום לתלוש דפים ולהכין אותם בערב שבת יושב עכשיו ותולש. זאת לא עבודה? זאת לא עבירה?"

"הבנתי. אז מה עכשיו?"

"עכשיו נעבור לשיעור מס 2."

בינתיים אני חושב על זה שאנחנו מציצים לבחור בשירותים, בסמכות וברשות. שהתפקיד הזה מאפשר להציץ גם לבחורות במקלחת, לחדרי המיטות וחדרי המדרגות, להאזין לשיחות, לקרוא מכתבים ואפילו להכנס למחשבות הכי פרטיות.  האפשרות הזאת, מעניקה תחושת כח.  "כמו אלוהים" כמעט אמרתי לעצמי. אני חושב שזה מה שמושך הרבה טיפוסים לתפקידים האלה.

לאולם נכנס המדריך השני.

 תפתח את היומן ותרשום!"

"כן, אני מקשיב" אני אומר.

"תרשום!" מצווה המדריך.

"מה לרשום?"

"תרשום את הבחור. שם. שעה, מקום. תיאור העבירה. אחר כך תחתום. בעט, לא בעפרון. שלא ישנו לך אחר כך" 

"הבנתי. רשמתי."

"אם כך, עוברים לשיעור 3," אמר המדריך שלישי שנכנס לפתע, "תגובה למעשה."

"תגובה מיידית?"

"חלילה. תגובה מיידית מחנכת ויש לה אפקט חזק. לאחר מספר פעמים לומדים להתנהג ואז נשאר אנחנו מחוסרי עבודה. התגובה תבוא בעוד שלוש שנים, חמישה חדשים ויומיים."

"אבל אני נמצא כאן רק ליום אחד."

"יום שלנו. לא שלך. בזמן שלך, חלפו שלוש שנים וחמישה חודשים. הגיע הזמן להגיב."

"איזה תגובה?"

"תגובה לא מידתית."

"עבודות שירות?"

"עבודות שירות זה לגנבים. על חילול שבת העונש חמור בהרבה."

"איזה עונש?"

"מוות! מה אתה מתחלחל? זה לא כל כך נורא. יש עוד דברים אחרי המוות."

"מוות על תלישה של נייר טואלט?"

"מוות על חילול שבת!"

"הבחור הזה ימות בגלל השבת?"

"מה פתאום הבחור הזה? יש ילד אחד בבאר שבע. הוא ימות."

"מה הקשר? מה פתאום ילד? מה פתאום באר שבע?"

"כבר הסברתי לך שקשר נראה לעין לא מועיל לנו. צריך להתאמץ. אל תדאג, מייד תראה בעצמך איך האנשים מבינים היטב את הקשר. תראה, הנה הברק פוגע בילד. הנה, שמעת את הרב חכם הזה? שמעת מה הוא אמר? זה הכל בגלל חילול שבת. הם מבינים. החכמים שבהם מבינים הכל".

"תראה. אמא של הילד מתפללת. מבקשת להציל אותו".

אני מתחיל להבין את שכרון הכח. היכולת לחרוץ גורלות. לקבוע מי לחסד ומי למשפט. להכאיב. לפגוע מבלי להענש. להיות עד לתחנונים, לבקשות, להתרפסות הזאת. לדעת את המבט הזה בעיניים מבלי שאצטרך אפילו להסתכל. הכל הם מוכנים לעשות. הכל אני יכול לקבל, אפילו מבלי לבקש. כמו אלוהים. בעצם...

לחדר נכנס המדריך הרביעי.

"יפה מאד. הנה ישמת בעצמך את שיעור מס 4. הקשבה. מצויין"

"אז מה, עכשיו נרפא אותו?"

"תגיד, עדיין לא הבנת? שכחת שקשר בין מעשה ותוצאה חייב להיות קלוש. מה יקרה אם נתחיל להענות לתפילות כאלה? לאן נגיע?"

"אז מתי כן נענים לתפילות?"

"שאלה מצוינת. מצוינת. נסה להקשיב. עוד איזה תפילות אתה שומע?"

"יש שם בחור שמנסה לקלוע לסל. ויש איש אחר באולם שמתפלל שיחטיא"

"יפה. אז נענה או לא?"

"לא יודע"

"אם אתה לא יודע תשאל. אם אתה לא יודע תבדוק. תפתח את הספר ותבדוק. מה רשום עליו?"

"לא כלום"

"תולש נייר טואלט?"

"לא כתוב"

"לא כתוב – לא תולש. פותח שסגורים של קוקה קולה?"

"לא"

"תורם לבית הכנסת?"

"יש לו בחנות קופה שכתוב עליה "צדקה לבית רבן" ואנשים שמים בה כסף. הוא עדיין לא רוקן אותה."

"עדיין לא רוקן – עדיין לא גנב"

"אז מה עושים?"

"נותנים לו חיזוקים. שיתחזק באמונה"

"כלומר?"

"כלומר, כשהגבוה יזרוק לסל, היד תרעד קמעה והכדור יוסט קמעה ויפגע בחישוק ומשם החוצה"

"וזה מחזק אמונה?"

"תראה בעצמך. הנה, היד מעט רועדת. והכדור – בחוץ!!!"

"יש אלוהים! יש אלוהים! יש אלוהים!" צעק האוהד באולם וידע מה שאמר.

דווקא את החלק של הספורט לא כל כך אהבתי. לא מדבר אלי. למה בכלל אני צריך להקשיב לאוהֵד הזה? יש לי איזה אמונה שבספורט צריכה להיות הגינות. שהטוב חייב לנצח. אולי לא רק בספורט. אולי זאת תוצאה של חינוך. לא יודע.  פתאום אני לא בטוח שהתפקיד הזה מתאים לי. לא נראית לי ההתנהלות הזאת.

"יש אלוהים" אמר אלוהים שהופיע לפתע בחדר, "אני רואה שהבנת את הפרינציפ. כל היתר זה עניין של נסיון"

"אבל איזה נסיון אוכל לצבור ביום אחד?"

"אז תשאר יותר. עד שתלמד"

"אבל סיכמנו על יום אחד" התקוממתי.

"כבר ראית שהזמן כאן יש לו משמעות שונה לגמרי ממה שאתה מכיר" צחק אלוהים והלך, ולפני שיצא  הוסיף "ואל תנסה לפרסם מודעה במדור דרושים. אתה היחיד שהסכים".

מאז לא ראיתי אותו, אבל האנשים במגרש ממשיכים לצעוק "יש אלוהים". ליתר דיוק, רק מחציתם.

הרעיון של חוקי הטבע, שמסתדרים בעצמם,  קוסם לי. אין לי סבלנות להיות גננת. מה כל הטרחה הזאת? אני חושב לנסות, רק הפעם, עוד הפרה קטנה של חוקי הטבע. זה לא עונש. פשוט נמאס לי. הולך לרדת גשם כבד. ארבעים, חמישים, מאה וחמישים יום. אני יודע שאלוהים הבטיח לא לעשות את זה. אז שהוא יקיים. אני בסך הכל ממלא מקום. לא מקבל על זה גרוש.

* אגב, באותה פעם שאלוהים התחפש למייקל ג'ורדן, שיקאגו דווקא הפסידו.