כל הדברים גדולים כקטנים

לצד הדרך מתגולל פתק נייר צבעוני. הוא מושך את תשומת העין כמו פרח קטן. בכלל, לאשפה צבעונית וקטנה יש איכויות של פרחים ופרפרים – תלוי אם היא מונחת או מתעופפת (ובלבד שהיא מועטת, פיסת ניר, עטיפה של סוכריה, סרט בד קטן).

הפתק הוא סתם פלייר פירסומי קטן. אני לא זוכר של מה. אני לא זוכר פרסומות, אבל אני מבחין בפינה הצדדית בשורה – "נדפס בחיפה בדפוס השילוח". השורה הזאת מחממת את הלב. הדמיון מפליג ואני איתו. בית-דפוס קטן לו היה לי.

לו היה לי בית דפוס קטן, היו נכנסים אנשים מדי פעם. לקוחות. מבקשים להדפיס פתק כזה או אחר. הייתי מכין את הגלופה, מוסיף צבע למכונה, מכניס ניירות, ומהצד השני היו מגיחות הכרזות המוכנות. קסם. יש מאין. אחר כך הייתי הולך הביתה. החלום הזה מספק פרנסה בדוחק. מה כבר אפשר להרוויח ממקום קטן שכזה? אפילו לא מתקרב לסכום שאני מרוויח בתור שכיר. מה הטעם אפוא? נדרשו לי אי אילו עשרות צעדים של מחשבה ותהיָה כדי לפענח את הסוד. בית הדפוס הקטן, זה שנדחף להרהורי, הוא שלי. את העבודה אני עושה בעצמי, מטעם עצמי, למען עצמי. לא חלק ממערכת אחת גדולה ועצומה שבה כל דבר מחובר לאחר בכל מיני ברגים ורצועות וצירים וגלגלי שיניים, כמו מכונת דפוס עצומה. התנועה שלך אינה חלק כפוי והכרחי מתנועה אחת גדולה. אתה מגדל את חלקתך הקטנה. זה כל הקסם. ואם כך בעסק שלי, בבית הדפוס הקטן המשרת אחרים, מה ישווה לדבר שאני מכין במו ידי ומשתמש בו בעצמי? אין כמו הלחם שזרעתי ואפיתי בעצמי.

כאשר אתה עושה את המעשה הישיר, גם התמורה ישירה. זאת הסיבה שעבודת פרך בגינה שלי היא שכר ולא עונש. וכל תוצאה של העבודה הזאת היא ישירה כמעט כמו נשימה. הפרי שצומח על העץ שלי הוא טעים להפליא אפילו אם הוא חמוץ או תפל. טעמו האמיתי הוא שולי. כמוהו כילד הזה, שאין זה משנה אם לאחרים יש ילדים יפים או חכמים יותר ואפילו טובים יותר. זה הילד שלך. זהו הפרי שלך, והזיעה והאהבה שהשקעת בו הופכים אותו לדבר הטעים ביותר בעולם. "בזיעת אפיך תאכל לחם" היא קללה? היא המשובח שבתבלינים.

אחרי הקדמה כזאת קשה לי לקבוע באופן אובייקטיבי כמה טעימים הזיתים שמסקתי וכבשתי מן העץ שבחצר, אבל נדמה לי שגם אתם הייתם אוהבים אותם. ככה זה עם דברים אמיתיים.