כל הדברים גדולים כקטנים

הפעם השניה שקראתי משל מוראקמי היתה ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם. הוא פחות רחב ושלם מקפקא על החוף ואפילו מצאתי (אחרי שסיימתי, כי רק אז חיפשתי) ביקורות לא מחמיאות. אולי דווקא בגלל הצמצום המסוים, הפחות סימפוני, היה קל יותר להשאר עם רושם מסוים. ככל שחולפים הימים מתחזק אותו רושם ומתגבר. בתחילה מתקיימים מגוון רשמים, אלא שכשהאחרים דוהים הולך ומתבהר ומתחזק אותו הדבר שנצרב והשאיר את חותמו. מה שנחרת בי בארץ פלאות קשוחה הוא חילופי העונות. ליתר דיוק בואו של החורף.

בסבלנות ובהתמדה, מזכיר מוראקמי את השינויים הקטנים, אלה שאינם מורגשים כמעט, אך יום אחר יום מחליפים את העונות. בחיים, החילופים איטיים מכדי שנרגיש בזמן אמת – כמו תנועת מחוג השעות. רק בדיעבד, במבט רחוק יותר מזהים את השנוי. הספר נאמן לקצב הזה. קולע לאותו מקום אשר מסכם את הזמן החולף הוא משחזר באופן נפלא את חילופי העונות.

כשהימים הארוכים חולפים לאיטם, העונות מתארכות, והשנים מתרחבות, ונדמה לנו שהחיים ארוכים ויש הרבה זמן. הייתי אומר – לא נדמה לנו. הם ארוכים. יש בהם הרבה (בעצם הכל). ככל שנשכיל למלא בהם.

השלד של חילופי העונות כל כך הרשים אותי שאמרתי לעצמי שאם יום אחד אכתוב ספר, גם אני אפליג בעונות השנה. לא אעתיק ממנו. רק את הרעיון. כבר הספקתי ללמוד שמעט מאד רעיונות הם באמת מקוריים. כדי לשמור על אותו קצב נכון אצטרך אולי לכתוב את תאור העונות בנפרד, מראש. מעין סיפור ארוך המתאר בקצב הנכון את מהלך השנה. אחר כך אוכל לשתול את יתר הסיפור.

לא מזמן הכנתי עבודה שעסקה בקולנוע ושם נחשפתי למספר מושגים בסיסיים. אחד מהם הוא השוט המכונן. בצילום של סצינה, זהו שוט אחד, על פני כל הסצינה, המצולם יחסית מרחוק ומאפשר תמונה כוללת של כל המתרחש. הסצינה בסרט בדרך כלל תתחיל באותו שוט מכונן. אחר כך תוסיף העריכה את שפע השוטים האחרים הבונים את הסצינה. הקלוז-אפים, המעבר בין הגיבורים בדיאלוגים, ההתמקדות בפרט כזה או אחר. מדי פעם, ישולב קטע נוסף מתוך אותו שוט מכונן, להזכיר לנו. להזכיר היכן אנחנו, מאין באנו ולאן אנו הולכים. להזכיר את ההקשר של כל הדברים.

המהלך של עונות השנה הוא השוט המכונן. לא רק של הספר. לא של מוראקמי, לא שלי. של החיים, בכלל. הכל קורה בתוך מהלכן של העונות והשנים. מילדות עד זקנה. מדי פעם, נחזור ונביט בו. להזכיר.

שיר מכונן