למה אני מעדיף פרגים על כלניות? הכלנית בגובה העיניים יפה יותר, אבל הפרגים יוצרים מרבדים. מרחבי השדות שהם ירוקים בחורף וצהובים בקיץ מקבלים פתאום צבע עז והמראה הזה, המפתיע את העין ומציף אותה בצבע הוא בלתי מנוצח. כמו השמיים הכחולים שהופכים אדומים לעת ערב. לעולם לא נגרע דבר מיופים של השמיים האדומים. אני מודה שקשה לי לדמיין את ההרגשה שיכולים ליצור שמיים אדומים תמיד הנצבעים תכלת רק לעת ערב. האם האדום הוא זה שמרשים, או עצם השוני? יש משהו רב עצמה בצבע האדום, בעיקר אם משווים להשפעה המרגיעה של תכלת השמיים. גם ההרים האדומים שבמדבר, מראם מלכותי וממכר. והזמניות של מרבדי הפרגים רק מוסיפה ומעצימה את הרושם.
גם השדות הירוקים יוצרים רקע מרגיע. כשהם נצבעים באדום עז הצבע מכה בנו, אוחז בעיניים ולא מניח. פרחים רבים הם כליל היופי כשהם אחד לאחד, למשל הרקפת. פרח עדין, יפהפה, מרכין ראש באצילות, מדבר בצבע עדין, מבטא את יחודו בטביעות החד פעמיות המצוירות בעליו. מקבצי הרקפות הגדולים הם יפים ומרשימים אך אין בהם את האהבה שיש בפרח הבודד. הכלניות תמיד בודדות. הפרגים מצטופפים וצובעים שדות באדום ואין כמותם. בקרוב, עוד חודש. הבעייה עם שדות הפרגים שהם מתעתעים ובוגדניים. בכל שנה הם מופיעים במקום אחר והשדה המדהים שגילית בשנה שעברה הוא כעת ירוק ושותק. בכל שנה צריך לגלות אותם מחדש (ויחד עם זאת לשמור על מקומם בסוד). אפילו הצפרים הנודדות נאמנות יותר למקומן.
בינתיים המרבדים הם כחולים. היום יומם של שדות התורמוס. כחול כחול כחול. לא כחול אשר על שפת הים. לא כחול שמים. כחול עז של תורמוס. וגם במבט מקרוב, זהו פרח מרשים וגאה. מופע של כמות ושל איכות. נכון, הכחול לא מכה בעז כמו האדום, אבל שדות התורמוס הם נאמנים. בכל שנה, בא יומם ובא יומך ואפשר לעלות לרגל. ועוד הפתעה. רק בשדות עצומים של מליון פרחים שמים לב עד כמה ריחם העדין והבלתי נראה הוא נעים. היום הוא יומו של התורמוס. (וכאן אני עוצר לרגע וחושב מה רבים הפרחים היפים ששמם מכוער. בעיני)
.
נתן לתמונות לדבר (מצטער, לא יכולתי להתאפק).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
