כל הדברים גדולים כקטנים

היה היה גאון ושמו דוסטוייבסקי. כשכתב את האחים קארמזוב שסיימתי לקרוא זה עתה* הוא בנה יצירה ענקית ומורכבת. נראה שהיה לו עוד הרבה מה להגיד, אבל הוא, בגילוי של איפוק ובגרות החליט להצטמצם לשני כרכים.

כבר מהעמודים הראשונים התפעלתי, עד כמה הוא מפליא לחדור לנפש גיבוריו (ואין העובדה שהם פרי יצירתו משנה דבר). אני מודה שהופתעתי למצוא תיאורים כאלה באמצע המאה התשע עשרה. בבורותי חשבתי שפרויד המציא את הפסיכולוגיה רק במאה העשרים. כמובן שטעיתי פעמיים. ראשית, הפסיכולוגיה ותיקה דיה וביצירה עצמה הוא מרבה להשתמש לא רק בפסיכולגיה כשיטה אלא ממש משתמש במושג הזה. ושנית, בין אם הומצאה הפסיכולוגיה ובין אם לאו, נפש האדם תמיד הייתה, ואנשים חכמים היטיבו להבין אותה ולחדור לעומקה. הסופרים שביניהם אף הוסיפו ותיארו אותה, וכך אפשר לנו לדעת שאין באמת הרבה חדש. ליתר דיוק, אין חדש תחת השמש, החדש הוא רק בדרך שאנחנו תופשים ומסבירים את הדברים.

בכל זאת, הופתעתי ממידת המודרניות שעברה לאורך דפי הספר, גם בתפיסתו של דוסטויבסקי אבל גם בתיאור המציאות ברוסיה של תקופת הצארים - אותה מדינה שנתפסה בעיני כמפגרת ומנוונת בהשוואה למדינות המערב, שגם הן עברו כיברת דרך מאז אותה התקופה. הנה למשל, בספר מתנהל משפט רצח, ומי שקובע את פסק הדין הוא חבר מושבעים. התובע והסניגור מביאים עדים, חוקרים אותם, מפתיעים ומציגים עדויות חדשות, ומסכמים בנאומים חוצבי להבות לצורך השכנוע הסופי. ממש כאילו נלקחו הישר מתוך סרט אמריקאי או לכל הפחות מרומן חדש של ג'והן גרישם. לא חשבתי שזה מה שאמצא שם. לא מושבעים, ולא חקירה יסודית, מקצועית, חיפוש עדים ועדויות, הגינות והקשבה. אלא שהנאשם הוא בן המעמד הגבוה. שיטות שונות של ממשל ושל עשיה חברתית שנתפסות בעינינו כמודרניות, היו כאן כנראה זמן רב. המודרניות היא לא בעצם השיטה אלא בתחולה שלה על אוכלוסיה רחבה יותר.

כך למשל הזכות לבחור במדינות הדמוקרטיות היא ותיקה למדי. אך כשהושלמה כתיבת האחים קארמזוב, היו נשות האי פיטקרן, שמנה כמה עשרות תושבים, היחידות בעולם שיכלו להצביע בבחירות. כשנחת האדם הראשון על הירח, עדיין המתינו נשות שוויץ שגם להן תינתן הזכות לבחור.

המשפט ההוגן שגם הוא המצאה ישנה, עוד מימי שלמה המלך,  היה בעבר מנת חלקם של בני המעמדות הגבוהים, העשירים, האצילים והחזקים. החידוש הוא שהיום כולם אוחזים באותן הזכויות. היום כידוע, כל אזרח, ללא הבדל מעמד, מין ומוצא נהנה מאותן הזכויות.

בתוך הרומן הרחב ממציא דוסטוייבסקי אינספור הזדמנויות להביא כמעט בדרך אגב שפע של סיפורים קטנים וצדדיים, דעות והשקפות מיוחדות ואנשים מכל הסוגים. הנה דוגמא מקסימה של בדיחה קטנה המופיעה כסיפור בתוך סיפור. מסופר על בחורה נורדית יפהפיה בלונדינית ועסיסית המתוודה אצל הכומר כי שוב חטאה, אם כי הפעם היה זה עם מישהו אחר. הכומר המיואש שואל מה יהיה, ולמה? והנערה עונה

"Ah, mon pere, ça lui fait tant de plaisir, a moi si peu de peine"

כאן יש לציין כי השימוש בצרפתית היה נהוג באותם זמנים ממש כלבוש אופנתי או בית מעוצב, להראות את השכלתו ומעמדו של הדובר, וגיבורי אותה התקופה מרבים לעשות בה שימוש כפי יכולתם. בהתאם מרבים סופרי התקופה לעשות בה שימוש ובעקיפין לחוות את דעתם על הדוברים. Got it?

אם כן כיצד עונה אותה נערה?

"אבל אבי, זה גורם לו עונג כל כך גדול, ועבורי הטרחה כה פעוטה".

את זה כתב הסופר הרוסי הגדול בן תקופתה של המלכה ויקטוריה. כל כך פשוט. כל כך יפה. כמה נפלא יכול להיות הכל אם לא מסבכים אותו. בלי תסביכים. בלי רגשי אשם. בלי ציפיות. בלי דרישות.  בלי האשמות. עם זכות בחירה לנשים. יש שיאמרו כי זהו טעמו האמיתי של פרי עץ הדעת.

* הנה אחת מתופעות הלוואי הרצויות של הלימודים באוניברסיטה. ספריית ענק שאין מה שאין בה. שם מצאתי בקלות את כרך ב' ויכולתי להשלים את המשימה. בינתיים מתבשל לי רעיון. "עיטור המלחמה ושלום" שיוענק לכל מי שקרא מההתחלה ועד הסוף. בקרוב הטפסים להגשת המועמדות.