בואו נראה דברים יפים. הנה עצוב מרשים של פורטרטים.
את הרעיון העיצובי ניקח הלאה, לקונספט קצת שונה של משמעות ציר הזמן.
נמשוך את העבודה לקצה רעיוני, ותוך כדי - נשתחרר לגמרי מהדמוי הויזואלי הראשוני. לא חייבים לשמר את שיירת הצועדים.
או נשמור על הקשר הצורני וניקח את הדימוי לשדה השימוש המתאים לנו.
במידה ומנסים לעסוק ביופי, זה הזמן לנטוש כל משמעות, כל דמוי, כל רעיון, וליצור צורות. לראות את הצועדים. כאן אנו מתייחסים לגיבורי המצעד כדמויות לכל דבר, דמויות מפורסמות, ויוצרים מעשה אמנותי בצלמם ובדמותם.
החל מהעמדה בנאלית לגמרי
כרעיון פיסולי
תלת מימדי
וכביצוע. הנה העבודה של צדוק בן-דוד שהביאה אותנו אל הסדרה הנוכחית.
ורעיון דומה - באמנות עממית. בחצר.
כאשר עוסקים בעשייה קונקרטית - יצירות פיסול המבוססות על היצירה, המיקוד גורם לכך שיצירות שהיו נסלחות ומתקבלות בהקשר אחר (וראו את המרחק שעברנו באבי רואד) לא עוברות כעת את הסף וקרוב לודאי שלא יתקבלו לסדרה של מוצא האדם.
לסדרה שלנו צריך, ואפשר, להיות יותר נאמן למקור. ולקור. ולחם.
היצירה העממית המצוירת היא פשוטה יותר לביצוע, ולכן, בדרך כלל, מרשימה פחות. בציור הקיר הבא, רבוי המשתתפים אינו מפריע. ברור מה הם מחפשים שם.
כאן לעומת זאת, אנחנו מתרחקים מעט, ומתקרבים לרעיונות אחרים, שהם בפרק הזה - מחוץ לתחום. אבל הביצוע מרשים.
ובכל זאת, שימו לב לקטע הזה, ועצרו, וחשבו מעט.
מקום טוב לאמנות עממית - קרוב לגוף, קרוב מאד.
אבל האמא של היצירה העממית, בציור - היא הגראפיטי. ראינו כמה על הקיר בדרך לכאן והנה עוד כמה דוגמאות יפות.
הגברת הזאת, לא ממש שייכת, אני חושב. אבל אין לה משהו אחר לעשות, אז היא באה לכאן.
שתי התמונות הבאות בהחלט שייכות, ובעיני גם מקוריות ומרשימות.
את התמונה האחרונה בפרק הנוכחי לא תצליחו לראות כאן. אולי אפס קצה. תצטרכו ללחוץ עליה ולהגיע לקישור. כדאי.
המשך יבוא.
קישור לפרק הקודם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
