אני לפעמים מתהדר ביכולת שלי להביט בדברים באופן לא משוחד. ללא משוא פנים. ללא דעות קדומות, קנויות, מוקנות או מקובלות. לפעמים, דרך ההסתכלות הזאת אפילו נוטעת אצלי את הרושם שאני, בניגוד למי שחושב אחרת, צודק, באופן מוחלט (אפילו שאני מבין שזאת שטות מוחלטת).
הדרך לראות את הדברים נכונה היא לפרק אותם (לא על חשבון התמונה הכוללת), להבין את מרכיביהם, היחסים ביניהם, יחסי אליהם ויחסם אלי (שני האחרונים מסובכים יותר). פעם עיינתי בספר אסטרולוגיה (שאם אני זוכר נכון שמו היה סימני שמש), ואם כי בכל אחד מטיפוסי המזלות יכולתי למצוא תכונה או יותר ההולמות אותי באופן מדויק, ועוד יותר תכונות ההפוכות, התענגתי במיוחד למצוא בין שלל התכונות של המזל שלי כמה שהתאימו לי מאד. באותו ספר, קראתי תאור שמצא חן בעיני מאד, שאמר בערך כך – בני דלי הם אלה שיגיעו לקצה הקשת בענן, יפרקו אותה למרכיביה, יבינו את פעולתה, ואף על פי כן לא תפגע הנאתם ויכולתם להתפעל ולהקסם מהמראה.
הפעם, אני מנסה לפענח תעלומה, ולפליאתי, אינני מצליח לפרק אותה למרכיביה, כך שקיים חשש סביר שהיא תשאר ללא פתרון. אולי אני כן מזהה כמה מרכיבים, אך מה המתכוון – אין לי מושג.
מדוע אני מוקסם ממה שאפשר לכנות – שירתן של זמרות קלטיות? (אני יודע שלא רק אני. אבל אני – מנסה לענות לשאלה).
אלו אם כן מרכיבי המתכון.
אירופה – ככותרת על, מאגדת, הכל מחובר לאותם סיבים בחבל הטבור שלי הקשורים לאדמת אירופה. לכל יבשה הנגיעות והקסם ויחוד שלה. התרבות שלי, העיוות המסוים הזה במח עם השריטות שלו, עם המצע הקולט אליו את המוכר, הקוד הגנטי, הנוחות, האהבה שבבטן – כל אלה באים לאירופה. עם הנופים, האגדות, האמנות, וגם ההיסטוריה. אולי כדי להבהיר, עלי להשלים ולהוסיף, מה עוד בונה את המרחב הפנימי שלי. מה הם הסיבים הנוספים הארוגים בחבל הטבור? והתשובה היא כנראה הישראליות, היהודיות, הים תיכוניות והמדבריות.
הקסם האנגלי – אם תמשיך ונתמקד, האירופאיות מתכנסת כאן ליבשת אנגליה. אנגלית אינה השפה היפה ביותר (איטלקית כן) אבל היא קושרת ומחברת לכל מה שאנגלי. גם אנגליה היא תעלומה לא קטנה. אולי בגלל ספרים, תמונות, סדרות וסרטים נחרתה אצלי תמונה שלא קמו לה מתחרים במקומות האחרים. אבל אני חושב שלהיפך. אנגליה היתה קודם, לפני שהכרתי אותה. סגנון מיוחד של גן עדן שחייב היה להתקיים בחלומות שלי עוד לפני שנחלמו. המינון המיוחד הזה של גבעות (ולא הרים גבוהים וחדים מדי) ירוקות תמיד (ולא משולגות), יערות של עצים בעלי אופי (ולא שורות שורות של מחטים) וגם עיירות וכפרים, מפרצונים וסמטאות, עד אחרון הבגדים הקרועים וכתם לכלוך על הפנים. קודם היה הקסם בחלומות, ואז באה אנגליה ומימשה אותו, והכל באנגלית. אנגלית היא השפה בה מתממשים החלומות. והמהדרין ידברו בשפה קלטית לא ברורה– מה שמוכיח שאף אין כלל צורך במילים. רק צלילים
הקסם הפגאני – חידוד ומיקוד נוסף. העולם הזה, שבני אירופה חולמים אותו, ששכן ביערות לפני בואה של התרבות הנוצרית. הטריטוריה שלו היא קודם כל היער. עולם קסום זה רוחש חיים, נסתרים וגלויים, יצורים מאלף אגדות, פיות וגמדים ואלפים לאלפים, איילות ושלגיות, פרחים וגחליליות, כשפים וכוחות שכל האגדות נמשכות אליהם ונכנעות בפניהם – מסיפורי האחים גרים, דרך שר הטבעות ועד אווטאר. קסם רווי, צפוף, צבעוני, מנצנץ.
המכשפה – והיא עומדת בפני עצמה. כי בתוך העולם הפגאני, לאשה מוקנה מקום מיוחד. היא בעלת הכח, היא הפוריות, היא הקסם, היא הרצון, היא המניע, היא המסובב. בתוך החופש העתיק האהבה היא מצווה, המין הוא פולחן, הגוף מקודש. האשה הצפונית, פרחים בשערה הבהיר, שמלתה לבנה, רגליה יחפות, עיניה מכשפות וכל צעדיה ריקוד. אלה המכשפות שטעם קלוש מפריחתן נמצא עד היום בכל פסטיבל הדורך על האדמה – מוודסטוק ועד וודסטוק.
קול באשה – יש כל מיני סגנונות שירה. הדרך בה "נוהגים" את הקול. יש את השירה האופראית, המקצועית, המפוצצת, שהיא מרשימה מאד אך גם מעושה. יש שירה מסתלסלת ומאנפפת כמו שמוצאים בשדות המזרח, הרחוק והקרוב. צעקות וזעקות מהבטן, כמו אצל זמרי הפלמנקו, צרחות של זמרי רוק, הקול הלוחש הסקסי, שירה "טבעית" וישירה הנפוצה אצל כותבים רבים השרים בעצמם ובה יש ויתור על כל נסיון לשליטה. וישנה שירת המלאכים. שירה צלולה שמה שאוכל להגיד עליה זה שהיא מכוונת למעלה. קולו של המלאך חייב שיהיה גבוה. ילד שלא התבגר, או אשה צעירה. יש בה מאיכותו של החליל – שהוא פשוט ועדין וקולו כמו קול של הלב, והיא מצליחה להרטיט את החלק הנכון ובתדר הנכון, התדר המלאכי שבתוכנו.
המוסיקה האירית – ללא ההבנה המוסיקלית הנדרשת, איזה סוגי סולמות וכו', המוסיקה הזאת פשוט יפה. אני מתכוון הפעם לאותם לחנים שקטים ואיטיים, שיש בהם עצבות וערגה שהיא רצון עז למשהו שאינו ברור, אך בבטחון רב אנו יכולים לומר שהוא קיים ושידענו פעם. ועוד יש בה כח מיוחד הארוג בתוך ההפתעות, כי משהו במוסיקה הזאת תמיד מעורר ומפתיע, מותיר אותך עירני ומחובר.
עכשיו חברו הכל ביחד. כשאני שומע את הצלילים הללו, איני יכול שלא להתחבר לכל המרכיבים שהוזכרו כאן. ומה עוד יכול לעשות כן?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
