כל הדברים גדולים כקטנים

כאשר שאלתי את סמיר אם הוא חוגג ביום העצמאות הביט אלי במבט עקום. לא חשבתי אחרת.

"למה בעצם?" שאלתי פתאום. "עזוב את החשבונות הישנים. אתה חי במדינה".

"מה דעתך על זה שיום הזכרון ויום העצמאות מתקיימים ממש זה לצד זה?" ענה לי בשאלה. השבתי שבעיני זה דבר נכון. "זאת אינטגרציה, כמו כל החיים. אי אפשר להפריד ולא צריך. נגזר עלינו לחיות עם השמחה והאבל בכל מקום".

"ואם יחליטו פתאום לפצל, לציין שני ימים נפרדים, איך זה יראה לך?"

"מאד משונה. אולי בסוף נתרגל, אבל בהתחלה, אף אחד לא יהיה שלם. יהיה חסר משהו"

"כמו אמא ואבא שמתגרשים" אמר סמיר.

"כמו אמא ואבא שמתגרשים" חזרתי.

"ואתה רוצה שביום העצמאות אני אהיה שותף?" שאל.

"כן. הייתי רוצה. הייתי רוצה שתרגיש איזה הזדהות".

"וביום הזכרון?"

"ביום הזכרון?"

"ביום הזכרון, אתה גם רוצה שאני ארגיש הזדהות עם האבל? הרי אמרת שאי אפשר להפריד בין הדברים. כדי שארגיש כמוך ביום העצמאות אני חייב להזדהות אתך גם ביום הזכרון"

"ולמה לא? דווקא מהמקום של אבל וכאב יותר קל להרגיש שותפות. עצב זה דבר אוניברסלי. ומוות".

"אתה רוצה שאני אתאבל איתך ביום הזכרון?"

"כן. בן דוד של אבא שלי נהרג כשהיה בן עשרים. ראית את התמונה שלו. אני עצוב לא בגלל שנלחם. לא בגלל הנסיבות והמקום. אני עצוב בגלל כל מה שלא היה לו. בגלל החיים שלא היו. זה לא עניין פרטי או לאומי".

"ראית את התמונה של הדוד שלי תלויה על הקיר?"

"לא, איזה תמונה? איזה דוד?"

"לא ראית כי אין. אין תמונה שלו. בכפר שלו אף פעם לא צילמו אף אחד. אבל הוא היה, והוא איננו. קודם חי ואחר כך מת. אז הוא עוד לא היה הדוד שלי. אני עוד לא נולדתי. הוא היה בסך הכל בן עשרים. אז נכון שהוא נלחם נגדכם. אולי נגד הדוד של אבא שלך. אז הוא לא החמיץ את החיים?"

"אתה רוצה לצרף אותו ליום הזכרון?"

"אותו, ואת כל האחרים. אתה יודע, אנחנו אפילו לא יודעים כמה ולא יודעים מי. היה ברדק גדול ואף אחד לא ידע לרשום ולזכור כמו אצלכם. אבל היו, אלפים. גם הם חסרים."

"ויום הזכרון יהיה יום זכרון ליהודים וערבים?"

"כשיום הזכרון יהיה גם לערבים, יוכל גם יום העצמאות להיות גם לערבים."

חשבתי על דוד של סמיר, זה שאין לו תמונה, ומת בגיל 20. חשבתי שב-48 הייתה כאן מלחמת אזרחים. היא לא ממש הסתיימה, אבל אנחנו מנסים. רוצים. וכדי לסיים את מלחמת האזרחים, כדי לצקת חיבור של המדינה ואזרחיה כולם, אפשר להתחיל בחיבור של האבל. האבל של כולם. התקווה של כולם. אחר כך, בשמונה בערב, תתחיל השמחה של כולם.

המנהיגים מצהירים שאנחנו מוכנים למחיר כבד, לויתורים כואבים, תמורת שלום. הנה הצעה לצעד כואב.