כל הדברים גדולים כקטנים

הואיל והלימודים פוגעים בכתיבה כאן, והואיל והלימודים יוצרים כתיבה בעצמם, הנה הפעם יום תוצרים, עם סיפור שנוצר בסדנת כתיבה.

עניבה עם ציפורים / סיפור קצר

"והיא תהיה גם?"

"כן. ניצה נסעה בבוקר להביא אותה"

"אם היא תהיה אני לא בא". אבא הידק את שולי החלוק וקפץ את שפתיו.

"אבא, כולם יהיו. זאת תמונה של כולם"

"אני לא אהיה איתה בתמונה. מספיק היינו בתוך אותה המסגרת"

"אז אל תשב לידה. תהיה בקצה השני. אבל אתה מוכרח לבוא. כולם באים"

"אני לא יושב לידה", אמר בשקט. הוא שוב הידק את שולי החלוק,  מתאמץ להסתיר את הסדק שנפער, אבל האצבעות הרפו מעט מאחיזתן, וכבר לא נראו כל כך לבנות.

"בסדר נראה, אבל בא נזוז כבר, אנחנו מאחרים"

"מה אתה חושב, שהם יצלמו בלעדינו? יחכו"

"זה לא רק הצלם. כולם יצטרכו לחכות. אלה לא אנשים צעירים"

"באמת? המחזור של מינה לא יהיה שם? זה לא-צעירים?"

"שישים ושמונה זה לא צעירים. ויהיו גם זקנים. בא נזוז"

אבא הושיט את ידו ואפשר לי לאחוז בו. תמכתי בכתפו ועזרתי לו להזדקף.

"לא את החולצה הזאת. תביא לבנה לגמרי"

שוב חזרתי למדף והוצאתי חולצה נוספת. עזרתי לאבא להשחיל את זרועותיו והתחלתי לכפתר את החולצה.

"הבאתי לך עניבה"

"זאת העניבה שלי. מה זה עושה אצלך? זה היא קנתה לי. אני לא אוהב אותה"

"זאת לא העניבה שלך. זאת עניבה שלי. תראה, יש עליה דוגמא של ציפורים. לך לא הייתה. תן לי לקשור אותה"

"סתם אתה אומר ציפורים. סתם. אני לא אוהב ציפורים. הם סתם עושות לכלוך ורעש"

סיימתי לקשור את השרוכים.

"מי מצחצח לך את הנעליים? הן ממש מבריקות"

"מה חשבת, שטיילתי איתם בבוץ? איפה הכובע?"

"קודם צריך לסדר את הכתפיות. שהמכנסיים לא יפלו. וללבוש את החליפה"

"ואם הם יפלו? אז מה משנה? אפשר לחשוב שאני כאן לובש את המכנסיים"

"די כבר! אנחנו לא נוסעים אליה. זה צילום של כל הוותיקים. נצטלם, ואחר כך נחזור. אם תרצה, נעצור בדרך חזרה ונאכל מרק אצל אונגר."

חיכינו עד שהקונצרט ברדיו נגמר. אז נטל אבא את הכובע מהקולב והניחו על ראשו. אחר כך אסף את המקל שנח בפינה ליד הדלת, נשען עליו והתמתח במקומו.

"מושלם" אמרתי וישרתי מעט את הכובע. אבא זקף את ראשו, ובפסיעות איטיות, צעד צעד, יצא החוצה. למרות כל התלונות, עצם היציאה נסך בו כוחות חדשים וזיק קטן ניצת בעיניו.

נכנסנו למועדון באיחור קל. כולם כבר ישבו והמתינו, כל אחד במקום שהוקצה לו, וברגע שנכנסנו השתתקו פתאום. אז שאג דויטשר בקולו העמוק "תמיד אתה תגיע מאוחר, אלטע קאקער?", ובלה נפנתה וענתה לו "נו שוין, אפשר לחשוב", ובליל הקולות חזר לבעבע. הצלם בינתיים קם ממקומו וניגש לאבא. הוא אחז בזרועו בעדינות והוליך אותו אל המושב היחיד שנשאר פנוי, לימינה של אמא.

אבא התיישב בלי אומר, והביט קדימה אל המצלמה.

"תיישר את העניבה", אמר הצלם בחיוך, אבל אבא לא הגיב.

אמא נפנתה אליו, ומתחה את העניבה בידה.

"עניבה עם צפורים?" אמרה, "מה פתאום צפורים?"

"עכשיו כולם לחייך!" קרא הצלם. וכולם חייכו. לשניה אחת נשכחו כל הריבים הישנים, השנאות, הוויכוחים, האכזבות, המרירות, הקנאות, הבגידות, הסכסוכים, השתיקות, הכאבים והפחדים. אור גדול הבזיק והאיר 45 חיוכים. חיוכים של צלקות ופנים מקומטות, של עיניים קהות ומשקפיים עבים, של שערות שיבה ופדחות מקריחות, של בהרות שמש ולחיים סמוקות נימים. נחשפו טורי שיניים מכל הצבעים ומכל החמרים. רק אבא חייך בפה קפוץ, ואני ידעתי כי בשום פנים ואופן לא הסכים שיראו את השן החסרה.

-

אין תמונה. הפעם אין תמונה, ובאמת, עולה השאלה איזה מן תמונה אפשר להצמיד לסיפור הזה. ומה שמצחיק זה שהסיפור הזה הוא תוצאה של תרגיל שכולל בחירה של תצלום מהאלבום וכתיבת סיפור אודותיו. ומה, שאביא כאן את התמונה? מה פתאום. טוב, הנה תמונה במקום.

 הדמיון והבלבול בין כל התמונות הישנות, לא חשוב של מי,  מוכיח כמה חזק הוא "טעם של פעם".