אמרו שבסיפור המשט הפסדנו (שוב) את הקרב על ההסברה. טיימינג משופר ועוד כמה סרטים, והכל היה אחרת. ולפני שהפצצנו בעזה, הם ירו מתוך בית-החולים, ויש עדויות. ואת הילד מוחמד דורה הרגו בכלל פלשתינאים, אם בכלל. שוב ושוב אנחנו נכשלים רק בהסברה. אבל המורה אומרת שהכל עניין של רגש. ששיר או סיפור טוב צריכים לעורר רגשות. אחרת לא שווה. כשהרגש מגיע הוא לוקח את העניינים לידיים ומחלק הוראות לכולם. ככה אצל רב האנשים, בעיקר אלה עם רגשות. והרגש המופנה היום לישראל הוא השנאה והדחיה. וזאת הבעיה האמיתית שלנו. קם עלינו רגש.
יש מדינות ארורות, מרושעות, תוקפניות, מתנשאות, מוחרמות, הרבה יותר מישראל. אבל רק ישראל מעוררת תגובות רגשיות בעצמה כזאת. תמיד הייתה תגובה רגשית לישראל, וכמו שאמרה המורה זה דבר טוב, אבל הרגש המוביל היום הוא השנאה. ושנאה גוררת שנאה. ברעש שאחרי המשט, כשהרגשנו מנודים בכל בעולם, קראתי אצל מישהו שאנחנו מגזימים. שאנחנו לא המצורעים של העולם. שצפון קוריאה הרבה יותר (איזה נחמה). הוא לא הבין. צפון קוריאה שיחקה במונדיאל, וזכתה לאהדה ומחיאות כפיים. רק נבחרת ישראל הייתה צפויה להפגנות (תשאלו את האמנים הישראלים שמצליחים להופיע בחו"ל, ואני לא מתכוון לחו"ל מצרים).
יותר ויותר, בעוד מקומות וזמנים, הרגש יוצא נגדנו. לא משנה למה, אבל אפשר לדבר על זה. בגלל החזק והחלש, בגלל הכובש והנכבש, בגלל הפורנוגרפיה של הדם, בגלל ההסתה של האסלאם, בגלל ההרגל האנטישמי שלא פס מן העולם. לא חשוב אם בצדק או לא. האנטי על ישראל הוא אנטי של רגש. נמאס להם. והשנאה מתפשטת כמו אש איטית וחוסר הסבלנות כמו מים, והם גורפים עוד שונאים. ולא מדובר על שנאתם של שונאי ישראל הטבעיים שהיא מובנית ומובנת ואין לה תקנה. זוהי שנאתם של האנשים הטובים, הרגילים, של היפות והיפים, של ההולכים לעבודה בבוקר, הרודפים צדק, היוצאים לחופשה, הלומדים ומלמדים באוניברסיטה, המאזינים למוסיקה, האוהבים בלילה, הקוראים וכותבים ספרים, המאכילים חתולים. ושנאת האנשים הטובים והאנשים הרעים יוצרת ברית לשעה. ואנחנו נשארים בחוץ. הרגש פנה נגדנו, ועד שישוב, יוסיפו הרוחות לנשוב רעות.
שום הסברה שבעולם לא יכולה לבטל שנאה. כמו הילד הדחוי בכתה, שאם תבדוק, אין שום דבר פסול במעשיו. הוא מתנהג יפה ולא מרביץ ומשתדל להתחבר ולא עשה רע לאף אחד. ובכל זאת הוא הדחוי והמנודה, ולא הבריון ההוא שמרביץ לכולם, או מלכת הכיתה הגועלית והמתנשאת. ומה מועילה כאן הסברה? מה יכולים נאומי "זה לא יפה" של המורה או ההורים? בסוף הילדות הדחויות שוכבות עם כולם בנסיון עקר להשיג אהבה, והבנים הדחויים זוממים נקמות בסתר ומגשימים אותן בבגרותם. או שעוברים למקום אחר. ולאן תעבור כשבית-הספר הוא העולם כולו?
לא הסברה אנו צריכים אלא מהפך רגשי. לא למכור עובדות והסטוריה, לא נתונים ומספרים. רק מומחים לרגש. כל אחד בסך הכל רוצה שיאהבו אותו וגם צריך. אפילו מדינה.
זאת דעתי.
דרוש מומחה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
