כל הדברים גדולים כקטנים

(אזהרה - תמונות קשות!)

אפשר להבחין בין התרנגולות על פי צורת הביצים. שני לולים קטנים, שש מטילות, ורק אחת מתמידה - ביצה בכל בוקר. זאת שלה, הגדולה מכולן, וצבעה כפני הגיר – בוהק לבן ומחוספס. האחרות כולן שבתו ממלאכתן. הסיפור מתחיל באותו בוקר בו שוב הופיעה ביצה על רצפת הלול השני. שתיים תרנגולות משוטטות, תמיד יחד. כולם קראו להן הלסביות. ביצים הטילו יחד, דגרו יחד, והתנפלו שתיהן יחד על מי שהתקרב לאפרוחים, כשהיו. הביצה החדשה היתה משל הלסביות. ביצה יפהפיה, חלקה חלקה וזוהרת כפנינה.

למחרת, כשהצצתי לאותו המקום, קמה הלסבית מרבצה, ובפינת הלול זהרו לפתע עשר ביצים, שכולן הוטלו ממש מתחת לאפי. הביצה שאספתי היתה רק אחת מתוך אחת עשרה, וכך זכו האמהות, והביצים נותרו בחזקתן, סופרות לאחור תחת גופן החם.

עם תם הספירה הראשונה בקעו ארבעה אפרוחים והחלה הספירה השניה, הבלתי נמנעת. במלאת שלושה ימים בא חג האהבה וחשבנו על גן עדן. איש ואשה עירומים בפינה שקטה ומוצלת. אבל בא הנחש.

בבוקר, בלול המערבי היתה מוטלת הלסבית האחת, מתה, על אחד המדפים. בפינה, התכנסו האפרוחים תחת כנפי השניה, שישבה כהרגלה, אך בעיניים עצומות. מדי פעם פקחה והציצה לרגע. בלול המזרחי נמצאה המטילה החומה הגדולה, זו שתמיד רדפה את כולם, שרועה על הרצפה. מתה. עד שחזרתי עם שק ניילון שחור, כבר צנח ראשה של הלסבית השניה, וכשפיניתי אותה ספרתי שלושה אפרוחים יתומים.

היתומים הועברו למרחב מוגן, והמרחב הוצא מן הלול, לא למשוך אורחים לא קרואים. כמו בסיפור אגדה, ניסיתי  את התרנוגולות שנותרו, שישמשו להם אמא אחרת, אך אף לא אחת הסתגלה לתפקיד ומתוך חוסר נוחות עמוק בקשה לחזור הביתה. שעה אחר כך, מצא המוות  גם את התרנוגלת שחזרה הביתה. המוות הזה אמר – אני עדיין כאן. ואני, נעלתי נעליים ובגדים ארוכים, הצטיידתי בארגז כלי משחית שנראה כמו שלל מימי המשט הטורקי – ברזלים, גרזנים, סכינים, אתים ומעדרים, ובזהירות התחלתי לתור את הלול. דחפתי חפצים חדים לחריצים הרבים שברצפה ומתחת לדפנות, הזזתי הכל ולא מצאתי דבר. אז עברתי ללול השני. שם, הפך החיפוש החששני, הזהיר, המעורפל בשאלות, לתשובה ברורה. במרווח צר, בין קיר הרשת למעמד מדפי פח, בפינה הרחוקה, על הרצפה, נמה צפעונית שמנה ומפותלת.

סיפרו לי שאצל הצפעים קל לזהות את הנקבות. הן יפהפיות. הציור על גבה היה חד וברור. אמנם דוגמת הסוואה שהשתלבה נהדר עם כל פינה בלול בה ערכתי חיפוש, אך בכל זאת, מסוגננת ואלגנטית, מודעת לנשיותה.

אולי המחשבה על מינה היוותה גורם מעכב, כמו בסרט מטומטם – גיבור לא הורג אשה, אפילו אם היא רעה. מכל מקום היופי דיבר אלי. את הראש, והעיניים לא ראיתי מהרווח הצר. אי אפשר להשאיר נחש צפע בתוך לול תרנוגולת שאני נכנס אליו כל בוקר והתרנגולות מבלות בו את כל חייהן. אי אפשר לגדל נחש צפע בחצר הבית. אי אפשר לאזרח קטן כמוני ללכוד כך צפע, הרי זה בניגוד לחוק. אך מעל לכל ריחפה הנקמה. ארבע תרנגולות נאמנות, חפות מפשע. מילא, היית בולעת ומסתפקת באפרוח, אבל ארבע תרנגולות רצוחות? רק בגלל שעמדו בדרכך? "מה אתה רוצה?" שאלה בלחישה, "בני המין שלך לא עושים את זה כל הזמן?".

ביום האהבה, אני והאשה, בברזל, הכינו בראש הנחש.

במרחב המוגן, גרים, עד היום, שלושה אפרוחים יתומים.

במקרר, בתבנית, עדיין שלוש ביצים בצבע גיר לבן, מזכרת מתרנגולת שהיתה.