כל הדברים גדולים כקטנים

במהלך הלימודים הכרתי שם חדש לְמושג ישן. הַזָרָה. הרעיון פשוט. כדי להתבונן ללא משוא פנים עלינו להיות זרים. ליתר דיוק – להפוך את מושא ההתבוננות לזר. לא להכיר את המוכר. לא להניח דבר. לא לדעת משכבר. רק להתבונן בפליאה ילדותית של מי שרואה בפעם הראשונה. רק כך אפשר לשוב ולראות את כל מה שהפך למובן מאליו, ובתוך כך נעלם משדה הראיה. כך למשל הוא המשל. מה שכבר אי אפשר להבחין בו, כל כך קרוב מדי מתחת לאפנו, ניתן לפגוש באמצעות סיפור אחר, על מקום אחר וזמן אחר, ויצורים אחרים שאין להם שום קשר בכלל למה שקורה באמת, כאן, לנו. סיפור כזה מתרחש בקיום שהוא מספיק רחוק כך שאינו מתעוות על ידי הראיה שלנו המשוחדת, ורק לאחר שהפנמנו את הסיפור, שהוא תהליך מיידי, אנו מתחילים לגלות ולהבין שהוא לא מתרחש רחוק רחוק מכאן. ההזרה יוצרת את המרחק הדרוש כדי לראות את הדברים כפי שהם. בלעדיה, אנו מביטים במציאות בעדשת עין דג.

מדוע קראתי לו מושג ישן? משום שאני מתיימר להביט בצורה כזאת, מרוחקת, ועל כן אחרת, הרבה קודם שלמדתי על המושג. משום שאני מנסה לחלץ מראשי את המבט הראשון של אנשים ומקומות שהפכו מזמן לטבע שני, ואת הצליל הראשון, זה שקודם למשמעות, של מילים שאינני זוכר מתי שמעתי לראשונה. זאת הסיבה שדברים נראים אחרת. בכלל, אני כבר לא יכול לראות דברים מקרוב מדי ללא עזרת משקפיים (עזר להזרה?).

נניח לרגע להזרה ונאחז במושג בעל שם דומה, במעט – הזניה. (גם במציאת דמיון בין קולן של מילים יש הזרה של המשמעות, וזה אחד מסודותיו של דבר השיר). לא נתעכב על מתן הסבר מיותר למילה ורק נציין שהיא מאד שימושית בפוליטיקה והיא עובדת מצויין עם מכבסות המילים. למשל השימוש במונח אדמות-מדינה. האדמות שהן של כולם ולכן של אף אחד. האדמות עליהן קמו רב ההתנחלויות החוקיות ותושבי השטחים הערבים מנסים לפלוש אליהן בכל הזדמנות ולהשתלט עליהן באופן בלתי חוקי (עוד מושג מוזן) על ידי נטיעות, מרעה וכיוצא באלה.

מדוע הדיון באדמות המדינה הוא הזניה? אולי נסביר על ידי הזרה. לשם כך, נקפוץ חמישים שנה קדימה, ונפנה להחלטת הממשלה האחרונה. נזכיר, שלאור המאזן הדמוגרפי מורכבת הממשלה מרב ערבי. ההחלטה נוגעת למנהל מקרקעי ישראל. המנהל, למי שאינו יודע, ממונה על ... אדמות המדינה. אלו, מכח חוזה, מוחכרות לתושבים באופן זמני. החוזה שלאחרונה הוארך בחמישים שנה הגיע סוף סוף לסיומו. הממשלה, שכיבדה את החוזים עד תומם, ושמרה בקפדנות על החוק, החליטה שלא להאריך את החוזים. לפיכך, נשלחה הודעה לכל אחד משני מליון בתי האב היושבים על אדמות המדינה, על פיה, עם סיום החוזה, מתבקשים כולם לפנות את השטח. בשטחים שיתפנו, אדמות המדינה, תוכל הממשלה לקדם תכניות פתוח חדשות – הכל על פי חוק כמובן. מי שישאר ולא יתפנה יהיה לפולש בלתי חוקי. כל זאת – מבלי לשנות אות אחת בספר החוקים.

בינתיים, אם כן, כולנו רק דייר זמני על פני האדמה הזאת, מה שהופך את המִנהל לסוג של אלוהים. בינתיים, הסיפור הזר הוא נחלת חלקם (ולא נחלתם וחלקתם) של מעטים, שפעם אחר פעם, בשל פוליטיקה זונה, נאלצים להתעורר ולהתפנות. ונכון, גם למטבע הזאת יש צד שני, וכטיבן של מטבעות הוא לפחות באותו הגודל, אבל הצד ההוא אינו זקוק להזרה שתטיל עליו אור זר.