כשאני רב עם אשתי, אני מרגיש הכי בנח בתפקיד הפולני. אם אני רוצה ללכת והיא רוצה להשאר, אני מעדיף שנשאר, ואז אוכל להאשים אותה, מאשר שנלך, ואז היא תוכל להאשים אותי. ככה יותר נעים וחמים – לצאת דפוק, אבל יש למי לבוא בטענות ואת מי להאשים. חס וחלילה שנחליט לעשות את מה שאני רציתי. במקרה כזה לא אוכל לשאת בתוצאות.
ככה רצה הציבור את יואב גלנט, כלומר אותו חלק בציבור שהייתה לו בעייה עם פרשת הקרקעות. הציבור רצה לזעוק חמס נגד השחיתות שחלחלה עד לצמרת הצבא, לעמוד מול הרמטכ"ל הממונה ולבוא בטענות על המנוי. מה שקרה הוא ההיפך הגמור. פתאום בטלו את המינוי והציבור נשאר בלי יכולת להאשים ולבוא בטענות. פתאום התחושה היא שאמרנו אבל התכוונו רק לדבר, לא לעשות.
כל עוד עמד המנוי על הפרק, נראתה פרשת הקרקעות כבעייה, ואולי סיבה טובה לעצור את המנוי. אבל כעת, לאחר ההחלטה, העניין נראה פעוט, מטופש וחסר כל פרופורציה לחומרת התוצאה.
ועולה עוד שאלה. אם זאת סיבה לבטל מנוי רמטכ"ל, האם אותה סיבה טובה גם כדי לפטר רמטכ"ל מכהן? למה לא? ואם כך, האם אין צורך לפטר את שר הבטחון בגלל הפיליפינית? והאם, בניחוש אינטיליגנטי, לא צריך לפטר את רב שרי הממשלה, חברי הכנסת, ראשי הערים, צמרת צה"ל, המשטרה, הרופאים, המורים, המוסכניקים, הרבנים, המושבניקים, הקיבוצניקים, הנהגים, הזמרים ובעצם את מרבית אזרחי המדינה? ואם צריך לפטר את כל האזרחים, האם אין משהו דפוק בשיטה?
ואני מבקש להזכיר, שאילו היה המנוי יוצא לפועל למרות פרשת הקרקעות, הייתי כותב בדיוק את ההיפך.
חבר כנסת כל כך ישר שאף אחד לא מזהה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
