וואו!
יש סיפור מוכר על ישיבת הממשלה הדנה בתקציב לנושאים השונים. תחילה דנים בהקמת מתקן חניה לאופניים בכניסה לכנסת. הצעה מפורטת מונחת לפני החברים ואז נפתח דיון שנמשך שלוש שעות, עם שאלות ובירורים וירידה לפרטים ובסופו של דבר נערך שנוי קטן בתכנית ונחסכים 300 שקל וכולם מאד שבעי רצון. אחר כך עולה לדיון הקמת תחנת כח חדשה בתקציב של ארבעה מיליארד דולר. ההצעה אושרה. תוך עשר דקות. ככה זה. מתעסקים יותר במה שמבינים ומבינים יותר את מה שקרוב אלינו.
לכן כששמעתי הבוקר שהיתה שריפה ונעצרה אספקת הגז ממצריים, ואולי לא יהיה יותר חשמל אמרתי וואו. אבל כששמעתי שאיקאה נשרפה אמרתי וואו הרבה יותר גדול.
התחנה החדשה, אגב, מונעת בגז.
שומרי החוק
בעיתון בסוף השבוע כתבה על השוטרים-האסירים. השוטרים שלקחו את החוק לידיים. אלה שניסו לחסל עבריין שניסה לחסל אותם, וסיימו בבית הסוהר. והאינסטינקט, הו האינסטינקט, זה הממונה גם על חוש הצדק ולפעמים אפילו על ההגיון אומר שלא כך צריך להיות. זה אותו אינסטינקט שמתקומם תמיד כאשר החוק שאמור להגן עלינו מגן דווקא על הפושעים ומונע משוטר לעשות לפושע את מה שהפושע עושה לנו.
אותו אינסטינקט מתפלא על כך שבחסות החוק, הפעם בדמותו של הסכם השלום עם מצריים, מלא חצי האי סיני בכלי נשק כבדים מכל הסוגים, שחלקים ממנו מוצאים את דרכם, מתחת לאדמה, לרצועת עזה ולבסוף, בדרך האוויר, אלינו, וחלקים אחרים נמצאים בידיים לא טובות, ובשעה שעלו הלהבות במצריים, נכבש חצי האי סיני בידי מורדים חמושים שהשתלטו על תחנות המשטרה, והשלטונות (עדיין) ידם קצרה ואינם מסוגלים לעשות דבר משום שעל פי ההסכם אסורה הכנסת צבא לשטח, וכך סעיף עיקרי שבא להגן עלינו, הופך למגבלה על שומרי החוק ונותן את הכח למחזיקים בנשק הבלתי חוקי ויוצר בתוך הוואקום הזה עוד טריטוריה עויינת ממש מתחת לאפנו. למה זה יכול להוביל? למשל, לפיגוע שיעלה באש את צנור הגז המגיע ממצרים וינתק אותנו ממקור אנרגיה עיקרי.
פיזור סיכונים
הנה עכשיו מתבררת עד כמה נכונה הטענה שאסור היה להתבסס על מקור אחד, שאי אפשר לסמוך על זה, שחומר דליק הוא נקודת תורפה ויכול לעלות בלהבות, ואת הנזק שיגרם יקח שנים לתקן. איזה מזל. איזה מזל שפתחו גם סניף בראשון-לציון.
חד גדיא
עם הפיגוע והשריפה אין גז. בלי גז אין חשמל. בלי חשמל אין קצר חשמלי. בלי קצר חשמלי לא הייתה שריפה באיקאה.
אש קטנה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
