רבבות חוסמים את כבישי ניו-אינגלנד בתקופת השלכת. עד כדי כך היא יפה. השלכת שלנו קטנה וצהובה יותר, אבל אצלנו הלא הכל קטן וצהוב. אבל יש בה, גם בשלכת שלנו, יופי. החוּם של העלים המתים צובע את הגבעות, ונעלם טרם בואו של הירוק החורפי, מותיר עצים חשופי ענף. גם תחרת הענפים הערומים המציירת בקווים עדינים את פנימיות העץ יפה היא. בעיקר על רקע לובן שלג המשרטט רישום שחור על לבן. הרים חשופי יער גם הם יפים. גבעות שחורות יפות הן. חיברו להן שירים.
כל זה בא לומר שהכרמל, היום, במדרונותיו השחורים, ביערות עצי הפחם הערומים, בחורשות העדיין חומות של ארנים עומדים דוממים במותם, מבלי להשיר עלה, זאת שלכת המוות הנמשכת אל החורף, וכל אלה טובלים בקטיפה ירוקה זוהרת, מנוקדת פרחי צבע, אדם, ורוד, צהוב, כחול, סגול, כתום. הכרמל היום יפה באופן שהוא גם חורג ומוזר ופורע.
ועוד, לומר שהאלפים החוסמים את הכביש המתפתל, העולים לכרמל השחור יותר מלָהוּא שהיה הירוק, הרואים את השחור והחום והקווים המתים אולי אינם רואים את היופי. אולי בתוך איזור אסון, בתוך כוויה רואים רק כיעור. ועד כמה, בלי שנרגיש היפֶה מסופח אל הטוב והולך לאיבוד.
ועוד, עד כמה מבלבל לראות את היפה שברע, עוד מעבר לְהָטוֹב שבכיעור. שאנו זקוקים לָרַעים שיהיו מכוערים. לאויבים שיהיו דוחים. וכמה נח להביט בתמונת אחמדיניג'אד, הקוף הגמד. וכמה בלתי נסבל לראות נאצים זהובי שיער וכחולי עיניים, גבוהים ורודי לחיים ויפים כחלום ממיתים וקרעים בבשרנו החי. מתי מפסיקים לראות את יופיה של האש?
והצפרים שאין כמותן ליופי, והן נענות לעיניים הנמשכות אל נצנוץ הצבעים הזוהר של בני זוגן, נשמרות מפני קסמו של החתול יפה הפרווה, וגם אני, למדתי לא ללטף נמר, אבל מפני אנשים יפים קשה להזהר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
