אחד ההבדלים בין תרבות המזרח והמערב הוא היחס לזמן. המזרח לעניין זה יהיה זה הקרוב, המכונה גם התיכון, כלומר שכנינו הערבים. המערב, עם כל ההסתייגויות, יגולם על ידינו, בני ישראל.
הזמן הערבי, המדברי, נושם סבלנות. שום דבר אינו בוער. הכל יכול לחכות. בסופו של דבר, כל כלב יבוא יומו.
הזמן המערבי הוא הזמן הפרקטי, המכייל את המעשים.
במחשבה נוספת, אולי לא מזרח ומערב יש כאן אלא צפון ודרום, אבל אין לנו זמן למחשבות נוספות.
בתוך התרבות המהירה, תאבת הסיפוקים שבצד שלנו, נלווית צרימה מיוחדת לאותם דברים שהאיטיות שלהם משולה לזחילה לאחור. למשל הרכבת הקלה בירושלים. או, למי שזוכר, ההמתנה רבת השנים לקו הטלפון של בזק.
הדוגמאות המקוממות ביותר של קפאון הזמן הוא במערכת הכבדה של בתי המשפט. לא עולה בדעתי לקרוא להם טחנות הצדק, אך הטחינה האיטית מהווה עינוי דין לכל הצדדים. עד שהזכאי זכאי הוא נדון לשנים של אשמה, ועד שהאשם נענש הוא זוכה לשנים של זמן שאול לחגיגות.
הנה למשל, לאחר שנים ארוכות של דחיות ושהיות עד להרשעתו של קצב, הנשיא לשעבר, מתקבלת אורכה נוספת, ושוב אנו נדרשים להתאזר ולהעזר בסבלנות עד שיבוא על ענשו. והסחבת הזאת, בארצנו צמאת הסיפוקים, מייאשת. ואולי, אני חושב, הגיע הזמן שמשפט יתחיל ויסתיים תוך חודש ימים.
אבל אז אני מפנה מבט אל מעבר לגבול. אל שכנינו, שאצלם הזמן אינו החול הנשפך ונקצב אלא זה שהרוחות רק מסיעות מצד לצד והוא אינו משתנה ואינו כלה. אל נשיא לשעבר בארץ שנשימותיה בנות אלף שנה. לרגלי הפירמידות, שלא זזו ממקומן והיו בנות אלפיים כבר בימי אפלטון, מובאים לדין ראשי המשטר הקודם. כולם, בתורם, נשפטים ונענשים. ואולי זה מפאת התור הארוך, אבל כאשר אני קורא ששר הפנים לשעבר נשלח ל-15 שנות מאסר לאחר משפט שנמשך שבועיים, אני מרגיש מאד מאד לא בנח. ואז, לרגע, אני בכל זאת שמח לחיות במקום שבו משפט נמשך שנים ולא ימים. כוחו של הרגל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
