כל הדברים גדולים כקטנים

מן תנועת מטוטלת מעבירה אותי מהתעלמות אדישה להתקוממות, שמחייבת לכל הפחות להגיד את הדברים בבוטות. אז הנה, מה שיש לי לומר על שני דברים שהרשיתי לעצמי להתרגז בגינם. פרובקציה תחת פרובוקציה.

הפרובוקטור הגדול

על פי ידיעות אחרונות, הרב אלי סדן, ראש "המכינה הקדם-צבאית בעלי", אומר את האמת, מה באמת דעתו ודעתם של רבים, רבים, רבים אחרים על רצח רבין (רמז – זה טוב). הוא אינו דבק בתיאוריית הקונספירציה, שכן היא משמיטה את הקרקע מתחת להצדקת מעשיו של יגאל עמיר. למרות שעל פי הכתבה, "לא חסך סדן במילים קשות גם על יגאל עמיר", המילים הקשות בכתבה הן "אני מתפעל ממסירות הנפש, מאומץ הלב". לכן אני נאלץ לנחש איזה דברי ביקורת על עמיר השמיע הרב: "יגאל עמיר פעל כאחרון הרוצחים השפלים כשירה שלושה כדורים בגבו של רבין. מעשה בוגדני, נקלה וראוי לכל גינוי. מי שרוצח ראש ממשלה, ראוי שיעמוד מולו, כמו גבר, וירה ישר בפנים, בחזה. ואם סידורי הביטחון לא משאירים שום ברירה, והוא חייב לירות מאחור, שירה בראש. כל אחד מכם, ראוי שיהיה מיומן מספיק כדי לפגוע בראש ממרחק כזה קצר". בדבר אחד אני מסכים איתו. הדיבורים הרבים על "מורשת רבין" אינם לעניין. "מורשת רבין" היא אחת ויחידה. "ראש ממשלה שיעז לקרוא לויתורים על חלקי ארץ ישראל – ירצח!".

הפרובוקטור הגדול

שיחה ברדיו, ששמעתי רק את סיומה - ויכוח על ההדרה ההולכת וגוברת של נשים מהמרחב הציבורי הדתי והחרדי. הדובר החרדי, רב בשם בלוי (שם ידוע לשמצה) נשא נאום תוקפני, על הקביעה החד משמעית של ההלכה וחכמיה שאין לערער עליהם ולהרהר אחריהם, ומי שמתנגד להם מעשיו שקולים לאלה של התנועה הרפורמית באירופה, וראינו באירופה בדיוק למה זה הוביל. ולמי שאינו יודע למה הכוונה, המדובר בשואה, שהיא לא פחות מעונש על חטאי הרפורמים שבגדו בהלכה. האשמה זאת שכבר הפכה למובנת מאליה בחוגים מסוימים, מקוממת עד כדי כך שאפשר לראות בה מעשה של הכחשת השואה. בעולם שבו השואה היא גורם מרכזי לאובדן האמונה באלוהים, הכחשת השואה היא בראש סדרי העדיפויות של אלה המבקשים לקדם ולהפיץ את אותה אמונה. מקוממת עד כדי כך, שאני מגיב ואומר שבעולם שאחרי השואה, אמונה באלוהים היא הכחשת השואה. אבל מה אני מתרגז? הרי בסוף יסתבר שהרב הוא סתם פרובוקטור של השב"כ.

משהו טוב לשם שנוי

אני עדיין לא מפחד לכתוב מה שכתבתי

פרובוקציה