כל הדברים גדולים כקטנים

אני לא מפחד מאלוהים. רק מאלה שפוחדים מאלוהים.

הזכרתי אחת שלא פוחדת גם מאלה, ועומדת נגדם באומץ. המעשה מעורר תהודה, וגם בארץ לא אחרה התגובה לבוא, כפי שפורסם בהארץ, וחמישים נשים הצטלמו בעירום כמעשה של תמיכה גלויה. השאלה הראשונה שעולה על הדעת היא האם גלויי תמיכה בישראל הם הדבר המזיק ביותר שיכול לקרות לה ולמאבק שלה, אולם יש בכך מידה של התחסדות מצידי, שכן הדברים שכתבתי אני אף הם גלוי תמיכה מתוצרת ישראל, וההבדל ביני ובין אותה מחאה הוא רק ברייטינג, כלומר הדברים שלי אינם נשמעים ועל כן, לי, מותר לתמוך.

הרייטינג השונה הוא תוצאה ישירה ומיידית של הנושא, נשים מצטלמות בעירום. כי עדיין, הדבר נתפש כפרובוקציה. אני בעד, אבל דווקא בגלל אקט ההזדהות אני חייב להצביע על כמה הבדלים משמעותיים בין מה שעשו חמישים הנשים מתל-אביב לבין הסטודנטית ממצרים.

הדבר הראשון, הפחות מעניין מהיותו המובן מאליו, הוא ההבדל, עדיין, בין ישראל למצרים. בין תל-אביב, שהיא עצמה אקס-טריטוריה של העולם הנאור גם בים השמרנות הישראלי, ובין קהיר, ככל שאני מודה שאינני מכיר באמת. אם, כדברי חווה אלברשטיין, היאוש בלונדון הרבה יותר נח, הרי המחאה בישראל, עדיין, הרבה יותר נוחה ובטוחה. עד כמה נוחה? עד כדי, כמו ששמעתי את מארגנת הצילום מספרת ברדיו, שנשים נוספות רצו לבוא אבל ברוטשליד קשה למצוא חנייה.

שנית, העירום. בצילום שפורסם, עומדות חמישים נשים עירומות מאחורי כרזה של בד. עירום מאחורי בד. ואני רוצה להזכיר שכל אשה, בכל מקום, היא עירומה מכוסה בבד. גם האשה העוטה רעלה היא עירומה מכוסה בבד. ולמרות שההצהרה חשובה, יש פער בין עירום ובין הצהרה על עירום.

הדבר אחרון, והחשוב יותר, מחאה ככל שהיא גדולה יותר היא קטנה יותר, ולהיפך. במחאה, בצעקה, ובעיקר בפחד, יש משמעות לכמות. העֶדֶר מספק תחושת הגנה ובטחון. ההמון מספק כח. מאה אלף מפגינים קונים את הזכות לצעוק בשם "העם". הסתתרות בתוך המון מעניקה הגנה סטטיסטית, אפילו אם המשטרה יורה לתוכו. המון הוא יצור גדול וחזק. הוא שונה ממי שעומד לבד, כמו כוכב בודד. אפילו שניים, יחד, הם כבר הרבה יותר מאחד ועוד אחד. ההתייצבות לבד היא אומץ מעולם אחר לחלוטין. וגם הויתור על אנונימיות המתלווה אליו. כמה הגנה מעניקה האנונימיות? שאלו את אלפי כותבי הבלוגים. כגודל ההגנה של האנונימיות, גודל החשיפה של החשיפה. עמידה של כוכב אחד לבד היא מדרגה אחרת של אומץ אזרחי.

המשפט החשוב והנוגע ללב באותה כתבה בהארץ נדחק לפינה מפני הקוריוז. מסופר שם על הבלוגרית ממצרים –"כבר יומיים חשבון הטוויטר שלה לא מעודכן". אני דואג, כמו אמא כשהילד לא מתקשר.

ובכל הדברים האלה אינני בא לגרוע ממה שנעשה כאן, שהוא חשוב, ועדיין דורש העזה, אלא בא לחדד וליצור קצה של הבנה לגודל ההעזה של הגיבורה מקהיר. 

אני לא הייתי מעז.

נשים בעירום מאחורי בד