כל הדברים גדולים כקטנים

אחד מיצורי העבר הנכחדים הוא עמוד ההמשכים, שריד לימים שמלאכת העימוד בעתון כללה עבודה סיזיפית של סידור אותיות עופרת קטנות לתוך משבצות טקסט, וכל שנוי של הרגע האחרון היה בלתי אפשרי. כל השאריות של הכתבה שלא הצליחו להכנס לעמוד הרגיל נדחקו לעמוד ההמשכים (המשך בעמוד 52)

עמוד 52

בעמוד זה, זה לצד זה, שכנו השאריות של כל הכתבות בעיתון במעין אחוות דחויים. עד כדי כך היה מוסד עמוד ההמשכים מבוסס, שב"Zoo ארץ Zoo" המיתולוגי מופיע עמוד המשכים כזה בפני עצמו (כמובן ללא שום חלק שקדם לו).

נזקקתי לעמוד ההמשכים משום שלעיתים קורה שפוסט שפירסמתי בעבר זקוק להמשך או עדכון. אמנם אפשר לחזור ולעדכן את הפוסט המקורי, כמו שנעשה כאן, אבל בדרך זאת, יעלם העדכון מעיניו של הקורא, והלא הקוראים הם נשמת אפו של הבלוג. ובכן, הנני פותח קטגוריה חדשה, "אחרית דבר" שמה, ובה דברי המשך והתפתחויות חדשות באמרות ישנות.

לדוגמא, בסרט "ברוס הגדול מכולם", מקבל ג'ים קרי מנוי זמני כמחליפו של אלוהים. הוא מגיע לאולם ריק ורחב, מתוך מחשבה שהוא עתיד לקבל הצעת עבודה מעניינת, אך לאחר תדרוך קצר מאד נאלץ להבין שהעבודה היא לא פחות מאשר להיות אדון העולם, על כל הטרחה הכרוכה בכך. הסרט הרבה פחות מצחיק מ"Zoo ארץ Zoo" ולא הייתי נזקק לו אלמלא הפוסט הזה שמתאר מצב דומה להפליא. הפוסט אמנם נכתב 6 שנים לאחר הסרט (ומתוך נקודת מוצא, ונקודת סיום, שונות לחלוטין), אבל על תכנו של הסרט למדתי רק עכשיו, ואני חייב להצביע על הדמיון.

אבל הנה בא ההמשך האמיתי. הפעם, המשך לפוסט הקודם, שם התלוננתי באופן כללי על המחוקקים (או חלק מהם) שלא מפסיקים לחוקק חוקים מרושעים ומטופשים (כולל חוק שאולי אוסר עלי לכתוב את הדברים האלה). ככל שאני נחשף למלאכתם באופן יותר פרטני, אני הולך ומצטמרר. הלכתי בעקבות הקישור להצעת החוק של כץ את חוטובלי באתר הכנסת, האומרת "בשירות הביטחון לא תהיה פגיעה בחופש הדת של חייל, לא תינתן פקודה לחייל בניגוד לדתו ולא יודח חייל מתפקידו בשל אי מילוי פקודה המנוגדת להלכת דתו; הרבנות הצבאית מוסמכת לקבוע מהי ההלכה." אם על החוק אפשר להתרגז ואולי אפילו להתווכח, הרי שדברי ההסבר, כפי שמצורפים לכל הצעת חוק, השאירו אותי חסר מילים. לכל היותר טור למקומון סוג ג' או חיבור של תלמיד מצטיין בבית ספר יסודי. מכיוון שנותרתי חסר מילים, וממילא לא היו לי ציפיות גבוהות, נשארתי זמן מה באתר הכנסת ועיינתי בעוד אי אילו הצעות חוק פרטיות. הצעת חוק פרטית, יש לומר, כאשר היא באה מאנשי הקואליציה, בדרך כלל אינה מעשית, ומסמנת את שולי השפיות של השלטון. אלא, כידוע, השוליים של היום יהיו המרכז של מחר.

ובכן, הנה היא לפניכם, הצעת חוק פרטית של החברים יעקב כ"ץ, זאב אלקין, דוד רותם, מירי רגב ויריב לוין. יום אחד, אולי היא תרשם בספר החוקים. ליוזמי החוק יש גם מצטרפים - אורי אריאל, ציון פיניאן, אברהם מיכאלי, רוברט אילטוב, דני דנון, דוד אזולאי, יצחק  וקנין, נסים זאב, פניה קירשנבאום וציפי חוטובלי. בסה"כ חמשה עשר חברי כנסת מקדמים את החוק. החוק מיועד לאיזור מסויים בארץ, ומתייחס למקרה של מי שהקים מבנים על קרקע פרטית של מישהו אחר.

(א)      הוקמו מבנים במקרקעין באזור, באישור הממשלה או בסיועה על ידי הנחת תשתיות, הענקת תמריצים או בפרסום פרסומים ממריצים לבניית או הקמת המבנים, תיחשב הקרקע כאדמת מדינה.

(ב)      סבר מקים מבנים במקרקעין באזור בתום לב ובשעת הקמת המבנים כי הוא בעל המקרקעין, יראו אותו כבעל המקרקעין.

(ג)       הוכיח אדם את בעלותו על קרקע שהוקמו בה מבנים כאמור בסעיפים קטנים (א) או (ב), רשאי הוא לתבוע לפיצוי על שווי הקרקע לפני הקמת המבנים.

אני חוזר שוב על סעיף ב'

"סבר מקים מבנים במקרקעין באזור בתום לב ובשעת הקמת המבנים כי הוא בעל המקרקעין, יראו אותו כבעל המקרקעין."

אני חוזר שוב על סעיף ב'

"סבר מקים מבנים במקרקעין באזור בתום לב ובשעת הקמת המבנים כי הוא בעל המקרקעין, יראו אותו כבעל המקרקעין."

למי שלא ניחש, בחוק זה, "אזור" – כהגדרתו בחוק לתיקון ולהארכת תקפן של תקנות שעת-חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשס"ז–2007

אגב, באתר הכנסת מופיעים כל החברים עם פירוט הרקע שלהם ופעילותם הציבורית. והנה, ברזומה אצל דוד רותם, מופיע בין היתר "אחראי על מערכת המשפטים המבויימים (1978-1980)". ולא ברוסיה או סוריה אלא כאן בארץ. מפחיד.

"סבר מקים מבנים במקרקעין באזור בתום לב ובשעת הקמת המבנים כי הוא בעל המקרקעין, יראו אותו כבעל המקרקעין."

כדי להרגע, מומלץ לחזור ולצפות בֶּסרט, אולי מערבון טוב, עם קרקעות שמחליפות בעלים באופן פתאומי. אני ממליץ על היו זמנים במערב.

הבטחה: בפעם הבאה, יבוא המשך של משהו טוב.