לכיבוש צבאי יש מספר שלבים, כלומר מצבים. כלומר, בדרך כלל המצבים מתחלפים, כך שבפועל הם הופכים לשלבים.
המצב הראשון, בראשית הכיבוש, הוא הפחד הגדול. אוכלוסיה שארצה נכבשה פתאום, וצבא זר שולט בה, אחוזה פחד. התושבים מסתגרים, מסתתרים מאחורי חלונות מוגפים. לא מעיזים להסתכל בעיניים, ואפילו לא באחוריים של חיילי הכיבוש. לפחד יכולות להתלוות הצדקות בזכות מעשי זוועה, ביזה רצח ואונס, אך בדרך כלל, אי-הידיעה מספיקה. צבא כיבוש חדש ולא מוכר מעורר פחד.
המצב השני הוא זה של הכיבוש הנאור. כאן נרקמים יחסי הידידות בין הכובש והנכבש. כאן החיוכים, והשיחות עם הצחוקים, המסחר והארוחות במסעדות. כאן אפילו נולדים סיפורי האהבה. כמה שונים הם ממעשי האונס של המצב הראשון. הכיבוש הנאור יוצר סוג של, שיתוף פעולה ואמון, ובלבד שכל צד מכיר את מקומו. כמו ביחסי בעל ואשה במשפחה טובה.
המצב השלישי הוא מצב הפחד. הפעם, חיילי הכיבוש פוחדים. אף פעם לא ידעו מי מצפה בעיקולה של הסמטה. מי נוהג ברכב המתקרב. בשלב הזה, אסור לנוע ביחידוּת. נעים בקבוצות, והאצבע קלה על ההדק. אסור לקיים מסחר. אסור לקשור יחסים עם האוכלוסיה. רק לשלוט ולפקוח היטב עין ואוזן. גם מאחורי הגב.
הנה הגענו למצב השלישי. כבר כמה שנים, לא יורד התשדיר ברדיו – "חייל, לא עולים על טרמפים!!!". מסוכן ואסור. לאחרונה, כדי להחמיר עוד את האכיפה וההפחדה אף נמסר שהמשטרה הצבאית תביים חטיפות. כשאני הייתי חייל, היו הטרמפים אמצעי הנסיעה הזול, המהיר, והמעניין ביותר. כנראה שאז היינו עדיין בשלב השני. הדבר המעניין הוא כי הצבא עצמו, באמצעות התשדיר ודומיו, עושה הכל כדי להעמיק את הפחד ולהחריף אותו. מסוכן ומפחיד להיות חייל כיבוש במדינה שלך.
מוקדש למי שהחליט, ברב טובו וחכמתו, להוריד את החיילים מהרכבות והאוטובוסים.
חיילים לשעבר, ביום ראשון בבוקר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
