כל הדברים גדולים כקטנים

ריכוזיות

באחד המשרדים תלויה מודעת התנצלות. ההנהלה והעובדים מודעים לשירות הגרוע והלא יעיל שהם מעניקים, אלא שהדבר נכפה על ידי עקשנותו של משרד האוצר שאינו מאפשר הוספה של תקנים. לא עלה על דעתם של כותבי המודעה כי מלכתחילה העבודה שהם עושים היא אולי מיותרת, ממש כמותם, וכי אין באמת הכרח לרוץ שוב ושוב, להחתים עוד טופס ועוד אישור, ולחזור לכאן, ולבקש שם, וכי אפשר היה לוותר על התהליך הבירוקראטי המיותר מלכתחילה. הם גם שכחו את השביתה שפרצה פעם באחד האגפים, במחאה על כך שחלק מתפקידם של הפקידים הועבר לשרות האינטרנט, מה שגרע מעבודתם, אחריותם וחשיבותם.

הבסטיליה

בכניסה לבניין משרדי הממשלה משתרך תור ארוך. עשרות אזרחים מצטופפים בגשם, ממתינים בשקט לבדיקה הבטחונית. מי שכבר הצליח להגיע אל תוך המבנה מנותב לתור מסודר בין סרטי בד מתוחים. סלקטור סדרן מפנה אותם אל אחד הסלקטורים הבודקים. שם יניחו את כל החפצים החשודים דוגמת מטבעות ומפתחות בסלסלה קטנה ואילו גופם יעבור בשער אלקטרוני המאשר כי הם זכאים לבוא. התור, סרטי הבד, הבדיקה המדוקדקת ואף הבודקות הנאות מזכירים חוויה של יציאה לחו"ל, אולם הסיטואציה, אם יש בה מטעמן של ארצות שמעבר לים, יהיה זה דומה יותר למצרים.

הבידוק הקפדני במשרדי הממשלה, השונה כל כך מהבדיקה בקניונים ובחניונים, שם הבודק פותח את מכסה הבגאז'  וטורק חזרה, מעיד לכאורה על חשש מאיום אמיתי. האם האיום הוא של טרוריסטים אשר רואים במוסדות המדינה מעין סמל שהפגיעה בו היא מטרה נעלה, כמו משרדי אל-על בחו"ל? משום מה, יש לי הרושם שהאיום מפניו מתגוננים הוא זה של האזרחים הפשוטים. אלה הממורמרים, הכועסים, הזועמים, שנאלצים להגיע לאותם משרדים, לעמוד בפני דלתות זכוכית נעולות, פקידים, ובעיקר פקידות אטומות, תורים מתסכלים וריצות הלוך ושוב ללא תוחלת. המערכת מבינה היטב מה עומק הכעס והשנאה שהיא נוטעת, וחוסר האונים היכול להתפרץ באלימות.האזרח והשלטון מבינים היטב, שניהם, כי הם נמצאים משני צידי המתרס. כי הם אויבים זה לזה.

השלטון הוא יעד מבוצר היטב ושנוא. אם כך נדחפים להרגיש אזרחים מן השורה בארצנו, אני יכול לתאר לעצמי את מידת השנאה של מי שנזקק למשל לחסדי המנהל האזרחי בשטחים, או מהצד השני, אל משרדי הממשל בקהיר או בדמשק. וציבור כזה, לכוד בין פטיש התסכול וסדן הפחד ונאלץ לתמרן ביניהם.

מי ישכיל לתמרן את התסכול והמירמור שיוצרים שרותי הממשלה כדי ליצור כח פוליטי חדש? עד כמה היה גם לזה חלק בזרמי המחאה החברתית?

ההרמון

לנוכח אותם משרדים בלתי נגישים, המוגפים בדלתות ללא ידית, המאויישים בצבא פקידות שזכו לחסד - להיות בצדו האדנותי של המתרס, במתחם סגור ומבודד, בשליטתו של בוס כזה או אחר שהתמנה כך או אחרת, עולה המחשבה על יחסי הכוחות ועל משמעותה של מרות בתוך המיקרו-קוסמוס הזה של המשרד המבוצר. מי שבדרך כלל זר לעולמות אלה זוכה פתאום להארה חדשה על טורי החדשות ומשמעותם, ועל מה שיכול להתרחש בין כתלי משרד התיירות, בית הנשיא או לשכת ראש הממשלה.

צהלולים

המסדרונות בכל המשרדים שורצים אנשים בחליפות שחורות ועניבה, נעלי עור מחודדות, תיק מסמכים עבה וסמארטפון פעיל דרכו הם ממשיכים לנהל את העולם כמו בסרט. עשרה קבין של ביטחון עצמי ירדו לעולם. עשרים לקחו עורכי הדין.

מילה טובה

לנצח אזכור את היום בו הוצאנו דרכונים לילדים. היינו בסניף של משרד הפנים, שילמנו, הצטלמנו, מילאנו טפסים ומסרנו בדלפק. נמסר לנו שהדרכונים המוכנים ישלחו הביתה בדואר רשום. למחרת, תוך פחות מ-24 שעות, כל הדרכונים המוכנים כבר היו אצלנו בבית, על השולחן. זה מעין שיא של כל הזמנים, משהו כמו הגשמים של חורף 91-92 או התקיפה באיראן.

אזרחים שקופים ופקידים אטומים