כל הדברים גדולים כקטנים

כשהשתחררתי, לשכת העבודה הפנתה אותי לעבוד באיזה מחסן ולספור ברגים. אחרי הגיע לשם עוד בחור שהיה לו זקן ואופנוע. אני קיבלתי משכורת מהחברה אבל הוא עבד במנפאוור שהיתה אז חברה מיוחדת ששולחת אנשים לעבוד אצל אחרים. עדיין לא קראו להם עובדי קבלן. קבלן היה אז איש עשיר מאד במשקפי שמש שבנה בתים משותפים והבטיח הבטחות שלא קיים. הסתבר לי, שלמרות שמנפאוור דואגת יפה לעצמה, הבחור ההוא עדיין הרוויח יותר ממני. הלכתי למנהל ואמרתי שגם אני רוצה יותר (שעדיין היה יוצא פחות מממה שהם שלמו למנפאוור). הוא לא הסכים ואני התפטרתי. נדרתי אז נדר – לשפר את תנאי העבודה של הפועל הפשוט ולהשוות אותם לאלו של עובדי הקבלן.

אחר כך הפנתה אותי הלשכה לעבודה בבנק. עבדתי במשרד עם ארבע בחורות ובוס אחד. היו לנו מכונות חישוב גדולות, עם גלגלי שיניים רועשים, וחישבנו את המשכורות לעובדים. אחרי שנים שהיו מחלקות ב-100 גיליתי להן שבמכונה יש כפתור אחוזים שעושה אותו הדבר. באותם ימים חגגה המדינה תאריך עגול, ומנחם בגין, ראש הממשלה החדש החליט לסגור מעגל ולשחזר את טכס הכרזת המדינה. הטקס נערך כמו זה המקורי בבית דיזינגוף ויכולתי להשקיף עליו מחלון המשרד שהיה ממש מעבר לרחוב. אחרי שבועיים פיטרו אותי בטענה שאני ממריד את העובדות. נדרתי אז נדר – לקנות יום אחד את הבנק ולפטר את ההנהלה. הרבה כסף נשפך מאז.

גם ראש הממשלה וכל אנשיו צריכים לחרבן ויש להם שירותים במשרד. הם משתמשים ומלכלים והמנקה – מנקה אחריהם. העבודה שלה היא אולי הכי גרועה במשרד. היא צריכה לנקות את האסלה מחרא של אנשים אחרים שנמרח על הדפנות וגם לנגב את הרצפה מהשתן של הבכירים שמפספסים כל הזמן (ואם התאור הזה מגעיל, זה כלום לעומת הדבר האמיתי). חרא של תפקיד וחרא של משכורת. המנקה נמצאת בתחתית של שרשרת המזון – פשוטו כמשמעו, והעבודה שלה לא זוכה להרחה.

כדי לשפר את תנאי עבודתה יכולה המנקה לשבות. אם תפתח בשביתה השירותים יהיו מלוכלכים ומסריחים. כשראש הממשלה לא יוכל להכנס לשרותים הוא לא ינקה אותם בעצמו אלא יקרא מיד לראש הסגל. גם הוא לא ינקה אלא יקרא לר' והיא בשום אופן לא תנקה. רק המנקה יכולה לנקות, מה שאומר שכנראה, בנגוד למה שנהוג לחשוב, לא כל אחד יכול ומוכן למלא את התפקיד שלה, למרות שראש הלשכה מקבל אולי שלושים אלף שקל. אם כך, כאשר תפתח המנקה בשביתה, יטבעו כולם בחרא עד שישופרו שכרה ותנאי עבודתה. אבל הנה הקאץ' – היא לא יכולה לשבות. לכן, בצעד של סולידריות משביתים את כל המשק. את הבנקים והרכבות והעיריות ובתי המשפט והנמלים, וזה עולה הרבה כסף וגורם הרבה סבל לאזרחים, כולל האזרחים עובדי הקבלן, (חוץ מאלה שחונים בכל מקום) וכל זה רק משום שהמנקה לא יכולה לשבות.

אז במקום להשבית את כל המשק לא יותר הגיוני שהמנקה תוכל לשבות, וכשריח השתן יעלה לראש יוכלו השרים להחליט בצורה עניינית מה וכמה מגיע לה? הרי כשהשרותים סתומים והאינסטלטור הוא המלך – מי לא ירא? ככל שהם הולכים ורבים, לעובדי הקבלן כגוף אחד, כארגון, יש הרבה כח. מי שיש לו כח יכול להשיג תוצאות טובות יותר. "ארגון הגג של עובדי הקבלן" שכל קבלן חייב לצרף אליו את עובדיו, יכול לפתור את הבעיה. או שכל אחד ינקה אחריו.