הארץ פרסם בהרחבה, בעמודו הראשון, טור של דויד גרוסמן, שעוצר לרגע וחושב, ומרגיש, ומתבייש במקומנו, על המשמעות האיומה של סיפור קטן על אדם שהושאר למות בשדה. ודווקא קטנותו היא שהופכת אותו לכבד כל כך. כי כאן אין רוע מובהק, אכזרי, תוקפני. כאן בעיקר אדישות, והפקרה, ופשע של חוסר מעש וחוסר אנושיות. ודווקא משום כך, הקו המפריד בין אותם שוטרים, שרק הפקירו פצוע בשדה ונסעו הביתה, ובין כל אחד מאתנו, שרק עוצם את עיניו, או מפנה אותן לצד השני, הקו הזה כמעט נעלם, ואנו נותרים שותפים חסרי הגנה. זהו המקור של תחושת המועקה.
העמידה מול מעשה כזה, ללא אותו קו ברור שמבטיח שמה שנעשה שם לא ממש נוגע לנו, כי הרי לא היינו בשום אופן, ולא אנחנו, מותירה אותנו מול מה שיכול בקלות להיות חלק מאתנו. והעדרו של הקו מעיק ומאיים. ממש כמו אדם שעשרה מטרים ממנו רובץ אריה. עד כמה שונה הרגשתו כאשר הוא יודע שביניהם חוצצת גדר, והיא חזקה ועמידה לאריות, מההרגשתו כשאותה גדר נעלמת. האריה ממשיך לרבוץ ורק ההרגשה אחרת. מה הפלא שגם כשהגדר עלובה ודקה הוא בקלות משכנע את עצמו כי היא זאת שתגן עליו בפני האריה. הוא חייב סידור שיגן עליו.
הסידור הפשוט הוא עצימת העין. המעשה של הפניית המבט הוא פתרון קל כשמישהו אחר "עושה את העבודה". החל מהשמירה על הבטחון, הפנימי והחיצוני, כפי שהיא נעשית לילה לילה, ועד לבשר שאנו אוכלים, שמישהו אחר "אורז" אותו עבורנו וחוסך את הצורך לראות כיצד בדיוק הופך יצור חי ונושם, לאריזת בשר ודם. עד שבא איזה גרוסמן עם מראה וכשהוא מעמיד אותה מולנו בא לנו להקיא.
ומנגד, בעיר הגדולה חיפה, שהיא סמל לדו-קיום ודו-תרבותיות, נערך לינץ' ביהודים על רקע אנטישמי. ההבדל בין פוגרום ולינץ' למי ששואל הוא ללינץ' עושים ברחוב ואילו פוגרום זה אצלך בבית. כתבתי כאן על השלב השלישי של הכיבוש. ארוע כזה שייך לשלב הרביעי - סיום הכיבוש והתהפכות היוצרות. חבורת אנטישמים תוקפת יהודים וחורתת את המסר על בשרם, פשוטו כמשמעו. מעורר חלחלה ומקומם ומרתיח ודורש מעשה.
לשני הארועים שתיארתי כאן, שהם במובן מסויים סיפורים קטנים, יש דבר משותף. נוסף להיותם נוגעים לְאלימות, ולסכסוך המתנהל בארץ הזאת, שניהם מעוררים תגובה רגשית חזקה. תגובה של גועל הגורמת לך לנוע בכסא באי נוחות. תגובה שגורמת לך להחוויר. תגובה של תסכול עצום מול ההכרח להחשף למעשים כאלה.
העניין הוא שנדמה לי, אני אפילו די בטוח, שיש הרבה מאד אנשים שמוצאים רק אחד משני הסיפורים כדבר נורא ואיום, וחיים בשלום עם השני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
