במבטנו האנושי, אנחנו מוצאים אנושיות בכל דבר. זאת "האנשה". האנושיות שלו מוקרנת החוצה, כמו אור פנס בחשכה, מאירה על מה שבסביבה, מאפשרת לנו לראות. אבל כמו לאורו של זרקור אדום, כשאין צבעים אחרים והכל נצבע אדום, כך במבטנו, הכל אנושי כמונו.כך החיות, במבטן הפקחי וחיוכן. כך העצים והאבנים ואדמת השדה והמים, והים הכל יכול. כך אלוהים בשמים - האנשה של אוויר, או ענן לבן שיער.
במבט על אנשים, אין צורך להאניש. על כן התאורה דקה יותר. הם נראים לנו כמונו. בעלי אותה תפיסה, אותן אהבות ואותם ערכים. זה המקור לאי-ההבנות. הבעיה היא לא שאיננו מבינים זה את זה. הבעיה היא, שאיננו מבינים שאיננו מבינים. ובכל זאת, מתעקשים. אם אנחנו מבינים זה את זה, אנחנו כנראה דומים. ואם אנחנו שונים, "אחרים", אנחנו לא מצליחים להבין, ומוותרים על התאורה הטבעית.
ולהיפך. יש מי שרואים באבנים לא יותר מסתם דוממים. וגם הכסא עליו יושבים – הוא רק חפץ. אפילו הג'ינס האהוב. ובאור זה של "החפצה", גם בעלי החיים הם חפצים, שאפשר לחתוך אותם, ולטחון ולבשל ולהוסיף תבלינים. וזונות הן חפצים, בובת מין איכותית אך סוררת. וחיילים, שאפשר לסדר בשורה ולשלוח להסתער. ואלוהים הוא סתם מכונה.
אני חושב שבראשית דרכם, לילדים יש נטיה להאנשה. הכל אנושי כמותם. אבל גם לחיפצון. הכל צעצועים שאפשר לפרק. אולי זה אומר שאין באמת הבדל? ובאמת, מהם בשר ודם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
