כל הדברים גדולים כקטנים

שמעתי היום ידיעה מעניינת על מגפות שפרצו במחוזות שונים בארץ. מחלות שחשבנו שנעלמו מזמן, כמו חצבת ושעלת, תוקפות עשרות ומאות אנשים וילדים. הסיבה להתפרצות – המנעות מחיסונים. הורים רבים מסרבים לחסן את ילדיהם. הסיבה – טענות רבות על נזקים וסיכונים הנגרמים על ידי החיסונים. התועלת שיש לכאורה בחיסון אינה מצדיקה את הסיכון. התוצאה – חשיפה לגורמי המחלה והופעת מגיפה.

כי החיסון אינו נראה הכרחי או נחוץ. כי אין בסביבתנו ובחיינו מחלות ומגפות. החיסון נתפס כמו פעולה מיותרת נגד אויב דמיוני שמישהו מספר עליו סיפורי זוועה ומנסה להפחיד, אבל אף אחד לא רואה אותו, כך שקיומו מוטל בספק. משהו כמו האיום האיראני, או אזהרת מסע ופיגוע מתוכנן שלא יצא אל הפועל (מה גם  שהמחלות למיניהן נגרמות על ידי וירוסים, לכאורה יצור חי, אבל כל כך קטן שאי אפשר לראות, ותאמינו לנו, הוא אמיתי ומסוכן מאד. מי מאמין לזה?). דווקא ההצלחה של החיסון, שהעלימה מחיינו את אותן מחלות, פוגעת בו ומורידה מערכו.

המצב המוזר שנוצר הוא מלכוד. אנחנו מוכנים לשלם מחיר מסוים כדי להתגונן מפני סכנה נוראה, בתנאי שאנחנו משוכנעים בנוֹראוּתה של הסכנה. אבל אנחנו באמת משתכנעים בנוראותה של סכנה רק אם וכאשר היא מתממשת. נוֹראוּת ללא נִראוּת אינה נתפסת, בין היתר משום שהחיים הם דבר מסוכן, וכדי לחיות עם הסכנות ולהמשיך לתפקד חייבים להתעלם מהן. לכן כל כך טבעית תרבות ה"יהיה בסדר" ו"לי זה לא יקרה". לכן, כדי לנקוט בפעולה ללא תחושת הסכנה, נדרשת משמעת (חיצונית) עמוקה ומידה של צייתנות. לכן אנשים שהם חושבים, פתוחים, ספקנים, שמתנגדים למסגרת ולשרירותיות ול"נעשה ונשמע" מטילים ספק הן באיומים והן בתרופות המגינות מפניהם.

לכן, אילו היה ה-FBI  עוצר בזמן את מתכנני הפיגועים, ושום מטוס לא היה נחטף ומתרסק לתוך התאומים, אף אחד לא היה מתייחס ברצינות להפחדות, ואין שום סכוי שארה"ב הייתה יוצאת לכבוש את אפגניסטן. זאת הסיבה לכך שבכל יום נולדות תיאוריות קונספירציה, שכן לאותו גורם המציע פתרון לבעיה יש צורך אמיתי וחיוני בהמחשת הבעיה. לכן, קל להאמין שהמגפות והמחלות הן המצאה של חברות התרופות ויצרניות החיסונים. חוץ מכלבת.

ועוד דבר מעניין. אותם אנשים שמחליטים להמנע מחיסונים עושים זאת רק בגלל ובזכות החיים בסביבה שהיא באופן מעשי נטולת מגיפות. בעידן אחר, כאשר מגיפות חיסלו אוכלוסיות שלמות, והחיסונים היו לאחת ההמצאות החשובות של האנושות, היו גם אותם אנשים ממהרים להתחסן. כלומר, התרגיל הדמיוני של חיים בתקופה אחרת אינו רק שנוי מקום ותפאורה. זהו שנוי מהותי של כל הסביבה. וככל שאנו מוטמעים בסביבה, והיא מוטמעת בנו, שנוי כזה מונע מאיתנו להמשיך ולהיות אנחנו כפי שאנחנו מכירים. אי אפשר להשאר מי שאנחנו ולנסוע במכונת הזמן, ממש כפי שאילו חזרנו מיליארד שנה לאחור היינו נחנקים מיד באטמוספירה נטולת חמצן.

גם אם נמציא מכונת זמן - נגזר עלינו להיות תקועים בהווה.

וירוס