כל הדברים גדולים כקטנים

ניסור הרשויות

לפעמים משפט אחד מאיר את הדברים, כלומר מביא להארה.

מוסף ידיעות אחרונות. נחום ברנע משוחח עם אורית, תושבת גבעת-האולפנה.  הנה חלק מאותה שיחה:

"הילדים אמרו אתמול", אמרה אורית, "מה זה בית-משפט? ראש הממשלה הוא לא מעל בית-המשפט?"

בעיניך הוא מעל השופטים? שאלתי.

"כן", אמרה. "זאת הדמוקרטיה. בו בחרנו. מי בחר בהם?"

כך, בפשטות, התבהר נושא שבדרך כלל הוא מאד מעורפל ומטעה. כי ידוע שהמתנחלים, ורובו של הציבור הימני והדתי אינו נמנה על אוהדיו של בית-המשפט, בפרט כאשר הוא פוסק נגדם. אז מותקף אותו מוסד ומתואר כמעוז השמאל (וגם כמעוז-האחרון של השמאל, שזה דבר אחר). ברור שההתקפה על בית-המשפט היא אידיאולוגית. הוא נתפס כמייצג ערכים אחרים מאלו של הציבור הלאומי-לאומני-דתי-ימני שהם רובו של הציבור (כמעט הוספתי "היהודי", אבל גם הציבור הערבי ברובו לאומי-לאומני-דתי-ימני), ולכן אינו מייצג את הציבור, ויש למגר/להחליף/לנטרל אותו, או לדאוג למנוי הולם של שופטים.

כל זה נכון, אבל מסתיר אמת פשוטה ובסיסית הרבה יותר העולה מהשיחה המצוטטת לעיל. העניין אינו עמדת בית-המשפט ומורת הרוח שהוא מעורר כאשר עמדתו מנוגדת לעמדתנו. העניין הוא מעמדו של בית-המשפט הנובע משיטת הממשל המודרנית מבית היוצר של המהפכה הצרפתית. ההתנגדות היא לעצם השיטה של הפרדת הרשויות. השיטה נתפסת כ"הפרד ואל תמשול" הגורם להחלשתו של כל שלטון. השלטון הוא צורך טוטאלי שאסור לפגוע בו ולהחליש אותו.

חייבים להודות שכאשר מתבוננים בשלטון כצורך, כאשר המטרה היא לאפשר למישהו להוביל (אותנו), להחליט (במקומנו), לצוות (עלינו) ולדאוג (לנו), כמו אבא חזק וחכם, חשוב לשמור על כוחו. לא פוגעים באבא. לכן כאשר מקבלים את רעיון השליט והשלטון כצורך וכבחירה, הרעיון של הפרדת הרשויות מנוגד לכל אינטואיציה. קראתי פעם כי הנמלים, סמל החריצות, אשר מוצאות פיסת לחם ובכוחות משותפים מצליחות לגרור אותה לביתן אינן יעילות ומלאכתן היא בעיקר ברכה לבטלה. כל אחת מושכת לכיוון שלה בכל כוחה, כך שהמאמץ מתבזבז בעיקר בההתגברות על חבריה. רק קומץ קטן שבוחר את הכיוון הנכון מביא להכרעה ומאפשר לפרור לנוע. כך אנו סובלים משלטון לא יעיל ולא ממוקד המבזבז את כוחו במאבק פנימי במקום לפעול כגוש אחד מלוכד. כל מי שלמד וחונך על ברכי האחדות, המטרה המשותפת וריכוז הכח מבין את הנזק שגורמת הפרדת הרשויות (בדומה לנזק שגורם המשטר הקואליציוני שבכל שני וחמישי קמים עליו לשנותו ולנטרלו).

תחושת אי הנוחות מתעוררת כאשר הרשויות מתעמתות זו עם זו. בארץ מאז ומתמיד אין הפרדה בין הרשות המחוקקת (הכנסת) והמבצעת (הממשלה). רק בית-המשפט עומד כרשות נפרדת ומפעם לפעם מתבלט כרשות המנוגדת. אז עולה וצפה תכונה זאת של רשויות נפרדות המציגה את בית המשפט כמיותר ומפריע, כזה שצריך לסלק, לבטל, או לקצץ וליישר. הכפפת בית-המשפט לראש הממשלה כמוה ככל צעד אחר של שנוי שיטת הממשל.

כשיש מלך בישראל – הוא השופט הראשי. מי הוא אותו שלמה ממשפט שלמה – שופט או מלך? לא במקרה העלה ראש הממשלה את ההצעה לנסר. הוא רק הולך בדרכו של החכם באדם שהציע לנסר את התינוק.

המנסרים מטקסס

אריק מלך ישראל

אחד המלכים המודרנים נודע בכינויו "אריק מלך ישראל". כנוי זה הוצמד על ידי מעריציו עוד בתקופה שהבטיחו שהאלוף שלא זכה להיות רמטכ"ל יחזור כשר-בטחון. אחר כך, כל מי שלא רצה אותו כשר בטחון קיבל אותו כראש-ממשלה. בתפקיד זה, יש לציין, זכה לאהדה ותמיכה רבה, והייתי אומר גם אהבה. עד כדי כך אהוב ונערץ שב-2006 כשהוא מחוסר הכרה, מורדם ומונשם ללא תקנה, זכה בבחירות בקלות. על כן אני חותם על שורת הסיום של גלעד שרון במאמר שפרסם בידיעות אחרונות – "סוף דבר, העם בחר. פעמיים הוא נבחר ברוב עצום לראש הממשלה ונהנה מאהבה בלי גבול". והוא אפילו לא ספר את הבחירות ב-2006, בהן זכתה מפלגת קדימה.

אני מדגיש את עניין התמיכה, ובפרט האהבה, כדי לטעון שהעם סלח לו, בלב שלם. סלח, ובאותה נשימה שכח את מעשיו בעבר ובמיוחד את מלחמת לבנון. על כן, אותו מאמר של גלעד שרון הוא מיותר לחלוטין. כי שרון הבן ראה צורך לכתוב ולנמק ולהסביר, במלאת 30 למלחמה ההיא, מדוע שרון האב, היה צדיק גמור שיריביו נטפלו אליו וטפלו עליו האשמות. וחבל. כי המלחמה ההיא, שהיתה מלחמת ברירה, או מלחמת בחירה, היתה מיותרת ומזיקה, ועל הנזקים שגרמה אנחנו ממשיכים לשלם והמחיר עולה ועולה, ואי אפשר למחוק את חלקו ואחריותו של שרון.

אז עדיף, לאוהביו, לא להזכיר אותה. היתה. היה. סלחנו.