כל הדברים גדולים כקטנים

העובדים הפשוטים בחברה הממשלתית שלפני ההפרטה ובחברה הפרטית שאחריה הם בעלי כישורים דומים.  למרות שבחברה הממשלתית הם מרוויחים פי שניים מאשר בחברה הפרטית, הם מבצעים את עבודתם בצורה פחות יעילה. ההסבר לכך – הניהול. מה שהופך חברה למתפקדת ביעילות היא ההנהלה. זאת הסיבה ששכר המנהלים הוא גבוה.

לפני ההפרטה –

עובדים – 100

שעות עבודה ליום - 8

שכר חדשי – 10000

סה"כ תפוקה בחודש – 800 שעות עבודה, מחופפות.

שכר המנכ"ל – 50000

הקריטריון למנוי לתפקיד – על ידי ג'ובים למקורבים

עלות שכר חודשית כוללת – 1,050,000

אחרי ההפרטה

עובדים – 80

שעות עבודה ליום – 10

שכר חדשי – 5000

סה"כ תפוקה בחודש – 800 שעות עבודה, יעילות

שכר המנכל – 400,000

הקריטריון למנוי לתפקיד – על ידי מכרז תפור למקורבים

עלות שכר חודשית כוללת – 800,000

חסכון חודשי למשק – 250,000. (כמעט) כולם מרוצים. בעיקר המקורבים.

העובדים, שאינם יודעים לעוף, תלויים ממקום העבודה על חוטים וחבלים. ככל שהחוט דק יותר, הם חוששים לעשות תנועות.

ומצד שני, עובדי הרכבת למשל והוועד שלהם, שמשביתים בכל שבוע ומתעללים בנוסעים, וגם כשאינם שובתים הרכבת מושבתת. שיסגרו כבר ויפריטו.

ואיפה אתם רוצים לעבוד? בחברה שמשלמת 10000 שקל לחודש, או אצל זו שמשלמת 5000 שקל? ועם מי תעדיפו לעשות עסקים? עם זאת שמשלמת 5000 שקל, או זאת שמשלמת 10000? (ולעשות עסקים זה דברים קטנים, למשל נסיעה באוטובוס תמורת כרטיס).

על יוקר וצדק חברתי

מחקרים מראים שבארץ מחירי המזון גבוהים. האם זה רע? אם ביפן, כיכר לחם עולה 20$ ובבנגלדש עולה כיכר 10 סנט, איפה תעדיפו להיות? תייר מיפן, במשכורת של יום אחד, יבלה בבנגלדש חודשיים. תייר מבנגלדש יעבוד חודשיים כדי לבלות יום ביפן. עדיף לחיות במקום שם המחירים גבוהים. ו-ב-ל-ב-ד שאתה מרוויח מספיק כדי לקנות הכל. כי לחיות ביפן עם משכורת בנגלדשית זה הדבר הכי הגרוע. כולם צריכים להרוויח משכורת יפנית, אבל האם יש מהיכן לשלם אותה?

כשמשווים מחירים, נניח בין רשתות המזון, וקונים ברשת הזולה, זאת לא בהכרח החלטה שקולה. כי ברשת היקרה, החנות אולי יפה יותר ומרווחת, ויש מבחר יותר גדול, והעגבניות היקרות שלה מובחרות ואדומות יותר, והמדפים מעוצבים. וחשוב יותר, יש מקומות וחנויות שבהן, משום מה, העובדים נראים שמחים בחלקם. זה לא בהכרח משום שהם מרוויחים יותר משכר המינימום שמשלמים ברשת המתחרה, ואפילו לא שהכסאות או המשמרות נוחים יותר. זה כנראה נובע בעיקר מרוחו של המנהל - הישיר, וזה שמעליו, ומעליו, וכן הלאה. או אולי זה פשוט האופי של העובדים, מהבית. וחבר מביא חבר? אחרת, איך קיימים מקומות שבהם, כך נוצר הרושם, כל העובדים נינוחים ונחמדים יותר? נכון שעדיף לקנות שם? אבל אם בנוסף העובדים המרוצים גם מרוויחים יותר, אולי גם המוצרים יקרים יותר? ואז, כמה נרצה ונסכים לשלם יותר? והשאלה הבסיסית– כמה נוכל? כי מה שצריך זה שכולם יוכלו לקנות בסופר היקר, עם העובדים החייכנים, אבל בשביל זה הם צריכים משכורת שתהיה קצת יותר יפנית, גם למוכרים וגם לקונים.

ושאלה מטרידה – איפה ילכו לעבוד כל האנשים האנטיפתים, המרירים, העוינים? מה אפשר לעשות בקשר להם?

למי שתוהה מה יש לראות בבנגלדש