אמסטרדם, סתיו 1980. נגמר הטיול. 3 חודשים, 8000 ק"מ, וחזרנו להתחלה. עשיו מנסים למכור את הואן שקנינו. זה לא כל כך פשוט. סוף העונה. מעט קונים - עכשיו לא מתחילים טיול, הרבה מוכרים שסיימו את הקיץ. הוואן שלנו שהיה ישן יותר ומאובזר פחות נדחק כל פעם לסוף התור. כבר שבוע אנחנו תקועים באמסטרדם, במגרש חניה במרכז העיר, מנסים למצוא קונה. על השמשה פתק גדול "For Sale", ואנחנו ליד האוטו, למקרה שיגיע קונה, או לחילופין, פקח, ואז צריך למהר ולהכניס מטבע למדחן.
המשטרה מאד מציקה ולא ידידותית. מנסים לגרש אותנו. מפריעים למכור. "!You are not allowed". אסור לעמוד שם עם השלט "למכירה". חייבים להוריד את השלט. ובלי השלט – איך ידע מישהו שהאוטו למכירה?
הברקה. דף ניר חלק ונקי מודבק לחלון בסלוטייפ. מספיק בולט מרחוק כדי להביא את מי שצריך עד לאוטו ממש. לצרכים שלנו זה מספיק. וזה עובד. עכשיו מופיע השוטר. הוא מבחין מרחוק באוטו החונה עם השלט הלבן וצועד בנחישות לעברנו. אנחנו מחכים. הוא מגיע ונעמד מול הפתק הלבן. אנחנו מחייכים והוא כועס. הוא בודק את הפנסים ומודיע לנו שאסור לחנות מעבר לשעתיים שהמדחן מאפשר. אז נסענו. ואחר כך חזרנו. בסוף מכרנו. ואן פולקסוואגן, 1970, עם משטח שינה, מזרונים ווילונות. נקנה ב-1500 דולר. נמכר ב-700.
נזכרתי בסיפור כשקראתי על המשטרה והמפגינים בשדרות רוטשילד וראיתי את התמונה הזאת.
אחרית דבר אחר:
לפני שבועיים כתבתי כאן טור כלכלי עם הערה על הנזקים שגורמים למשק ימי המנוחה, השבתות והחגים. מישהו כנראה לקח אותי ברצינות והחליט ליישם את הלקחים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
