פירקתי את השקע שהחשמלאי התקין במקום לא הגיוני – הקיר של הכיור.
לפני כן, השתמשתי בשקע, בפעם הראשונה והאחרונה. קדחתי בקיר כדי שאוכל לתלות עליו מראה.
אחרי כן, תליתי את המראה הגדולה.
כך תמה מלאכת הבניה של הבית החדש, זה ששאב אותי לאחרונה ולא הותיר לי פנאי כמעט לשום דבר.
עכשיו, אם אתרגל שוב, אכתוב. אם אתרגל שוב, אחשוב.
הפועלים אדישים
עומדים בנוח
עת מקדח בועל את אדמה השדה
מטמין שרשים של ברזל
בחצר האחורית
וכבר צומחים קירות בטון
מטפסים על אוויר
מסתירים את פני השיר
עת כל ערוצי הפה והאוזן
זורמים לטלפון
ורק הפקס כותב שורות קצרות
הזמן מתקפל, ארוז בתיק
הכסף משׂיח את הדעת
ובינתיים באמריקה.
כבר אין רוב אשכנזי, והתוצאה – התחזקות השמאל. מוזר, מה?
או שמא, כבר אין רוב יהודי, וזאת מדינת כל אזרחיה.
גם חשמל ומים זורמים אין. ובית.
כאן לא אמריקה.
לכאורה, בארה"ב לא בוחרים בחירה אישית בנשיא. מצביעים למפלגה.
עד שרומני נבחר להיות המועמד הרפובליקני נדהמתי לחזות במתמודדים הרפובליקנים ולגלות ששרה פיילין היא דוגמא לפוליטקאי שפוי, משכיל ומתון. המצעד ההזוי של המועמדים הוליך למסקנה המפתיעה (או שלא) שההצבעה היא אכן למפלגה. אנשים מצביעים לפי נטייתם המפלגתית-פוליטית, כמעט בלי שום קשר לזהותו של המועמד. מה שקובע את תוצאות הבחירות הוא אחוז ההשתתפות של המצביעים.
זהו מרטין ואן-ביורן
(ללמדך שלא כל נשיאי ארצות הברית מפורסמים)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
