מילה על "מעריב", שלכאורה נסגר ונפתח מחדש, והעובדים שפוטרו, וגויסו.
אז זהו, שהעיתון שניסגר לא נפתח מחדש. ממש כמו מי שמת, שלא חי מחדש. העיתון מת. הנסיון להוציא עיתון, ששמו "מעריב", היא נטיעת אשליה שהוא עדיין חי. כמו בסרט "קאגאמושה" שם נבחר כפיל, גנב לשעבר, להכנס לדמותו של הקיסר שנהרג כדי לטעת תקווה ורוח לחימה בלב החיילים הצופים בו מרחוק.
המוות, גם של עיתון, עצוב מאד, אבל הוא אינו מצדיק את השימוש באשליה שכמוה כהונאה. כמו בסיפור של הקיסר, המטרה היא למנוע את ההשלכות וההתעמתות עם המציאות. כמו בני המשפחה המסתירים את מותה של הסבתא כדי להמשיך ולקבל את הקצבאות. המדינה השתנתה. "מעריב" מת ו-"מקור ראשון" חי. ההחיאה המלאכותית באה למנוע את הזעזוע ממי שעלול להזדעזע.
החיים הנמשכים לכאורה, מצביעים על הבעיתיות של המסחר במותגים. מותג הוא יצור בעל אישיות, בעל דעה, בעל השפעה רגשית ותודעתית. מותג נבנה על ידי בני אדם המגדירים אותו, ובעיקר על ידי מנהיגים. יש למותג ערך. עד כדי כך שבני אדם מוכרים מותגים לאחרים. ואין הבדל גדול בין מכירת המותג למכירת הנשמה. איך תנהג נשמתך כשהיא בבעלותו של מישהו אחר?
תבדקו, כמו מותגים אתם מכירים, שהחליפו בעלים (וכאן יש שני מקרים – הבעלים המקוריים נפלו והקונה סיפק להם חבל הצלה, או שהבעלים עשו אקזיט והפכו את המותג שבנו לסחורה ליקרה) שמרו על נשמתם? וכמה פעמים התאכזבתם ממה שהציע לכם מותג ידוע ומכובד, ובדיעבד (או שעדיין לא) התברר שהמותג שמר על שמו אבל מזמן החליף בעלים?
במקרה של "מעריב", זה אכן אומר שלא רק שלמה בן-צבי מספק את האשליה שמעריב חי וקיים. עשו זאת דנקנר (נוחי) לפניו, ונמרודי וכל בעלי המאה שהשקיעו בשופר הדעה. אני לא יודע מה הפתרון, אבל נדמה לי שאילו היה נקבר בכבוד לפני עשרים שנה היו הצאצים שלו פוריים יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
