התבקשתי (פעמיים!) לבצע משימה בלתי אפשרית. לבחור, נניח, עשרה קטעים מוסקליים שהם השיא, מכל מיני בחינות. בקושי רב הצלחתי פעם להכין רשימה כזאת של שירים ישראלים.
אני כותב לא מעט על מוסיקה, ומשתף קטעים כאלה, והמוסיקה היא בעיני הסיבה העיקרית לפריחת התיאוריה בדבר קיומו של אלוהים. אבל, לזקק ולזקק עד כדי מבחר כל כך דק, מהווה פגיעה לא פרופורציונית במי שלא נכנס לרשימה.
בעייה נוספת היא עניין הבנאליה. אני מודה שגם אני שבוי בקסמן של כמה יצירות שנחשבות לקונצנזוס, ועל כן, דווקא להן יהיה אולי מיותר להעניק במה נוספת (ע"ע Staiway to Heaven. ע"ע Sultans of Swing. ע"ע Hotel California)
ובכן, אני מוותר על המשימה, אך פטור בלא כלום אי אפשר. זה באמת כבוד ועונג גדול לשתף יצירות כאלה (ועם יוטיוב זה גם קל). לכן החלטתי כי מעתה, לכל פוסט שלי אצרף גם קישור לקטע מוסיקלי. קטע ללא זיקה לנושא הפוסט, רק ניצול הזדמנות ובמה (הבלוגר המשקיע והמתמיד, בני, כבר עושה זאת לפני, אז ברוח הימים האלה, אני נותן לן קרדיט על הפורמט).
לפעם הזאת הנה קטע אחד. קטע שייך לקטגוריה המצומצמת של מי שהיו, בזמן מן הזמנים, הקטע האהוב עלי. קטע שהכרתי ברדיו ה-AM הישן, והדהים אותי בשמיעה הראשונה, בעוצמת הצרחות החייתיות שלו ובעדינות המהפנטת, ושאחר כך הוקלט ושכן אצלי בקסטה שיכולתי לנגן כאוות נפשי, וכך, כטיבם של קטעים הכי אהובים, סיפק לי נחמה ברגעים קשים. זה הקטע דרכו גיליתי את התופעה המוזרה שאני יכול לשמוע ולהתרגש גם בתוך שנה, כשהעיר אותי שניות אחדות אחרי שהתחיל. הקטע שבזמנו, ברדיו ובקסטות, לא היה לי מושג מה הן המילים, וגם לימים, כשקניתי את הדיסק, במעין תשלום של חוב ישן, ולבסוף, בימינו אנו, כשמצאתי אותן בגוגל, אין לי מושג מה הן אומרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
