כל הדברים גדולים כקטנים

אחד היצורים המבוזים ביותר הוא העיתון של אתמול. היום, כאשר גם העיתון של היום חי בקושי, העתון של אתמול לא משמש אפילו לעטיפת דגים מלוחים. ואני רוצה לבוא ולומר שדווקא כאשר העיתון של היום הופך לשיעמומון מייגע, העתון של אתמול הולך ומשתבח כמו יין.

בבוידעם

בְּעִתּוֹן יָשָׁן

שֶׁעָטַף כּוֹסוֹת שֶׁל בְּדֹלַח

לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה

הַיְּדִיעוֹת עוֹדָן טְרִיּוֹת

וְרַק הַשָּׂפָה מיוּשֶנֶת

וּמִי שֶׁפִּרְסֵם אֶת מוֹדָעוֹת הָאֶבֶל

בְּעַצְמוֹ כְּבָר מֵת

בואו נדבר על מסע בזמן.

בעצם, נדבר קודם על מעליות. מעלית לוקחת אותנו מעלה או מטה. הנסיעה למטה קלה יותר כי היא אינה צורכת אנרגיה. העלייה דורשת יותר. פשוט וזול לבנות מעלית שיודעת רק לרדת, אלא שמעלית כזאת תהיה חד-פעמית, ואף אנחנו לא נוכל לחזור איתה למקום שממנו באנו. מעלית היא מכונת-מרחב. דלת נפתחת, אתה נכנס לתוך תא קטן והדלתות נסגרות. תוך שניות הדלתות נפתחות שוב, ואתה יוצא למקום אחר לגמרי. זה פלא שאין כמוהו. כל אחדות-המקום קורסת במעלית. אנחנו יצורים שרגילים לחיות במישור. קדימה-אחורה, ימינה-שמאלה. באה המעלית ומוסיפה מימד.

מכונת-זמן מוסיפה עוד אחד. מכונת הזמן הפשוטה נוסעת רק אחורה. היא בסך הכל מאפשרת הזדמנות נוספת למה שכבר היה (לא שאני מזלזל באפשרות הזאת). היא מאפשרת לחיות את מה שכבר ידענו. היא מדהימה אך לא מפתיעה. כמו שיודע כל נביא - מה שהיה הוא תמיד בתחום הידע שלנו, ולכן בתחום ההבנה שלנו. מכונת זמן הנוסעת אל העתיד היא הרבה יותר יקרה ומסובכת. מכונה כזאת, המאפשרת לחזות בעתיד, היא ממש יצור אחר. אפילו דבר פעוט כמו העיתון של מחר (עם תוצאות ההגרלה), או רגע מותנו המדויק (האם אפשר לעבור אותו, לחלוף מעליו, במכונה הנוסעת אל העתיד? האם המסע אל העתיד הוא רק לִחיות בהילוך מהיר (מה שאנחנו ממילא עושים  (ומכונה שנוסעת אל העתיד, ללא האופציה לחזור לעבר, כבר יש לנו ממילא, בחינם. אז אולי דווקא המכונה החוזרת בזמן היא המסובכת יותר?)), או שהוא (המסע) דורש מאיתנו לצאת מתוך עצמנו (לא להרבה זמן. לשום זמן)). העתיד כולל את מה שלא נוכל אפילו לשער, ולכן המסע לעתיד חורג מכל דמיון – כפשוטו.

כידוע, מעולם לא נבנתה מכונה היודעת לחזור בזמן, ולעולם לא תיבנה. עובדה!

כאן, בדיוק לנישה הזאת, נכנס העיתון* של אתמול, וכשאני אומר אתמול אני מתכוון לשלשום שלפני שלושים שנה, או חמישים (ומכל מקום, רצוי להגביל את המסע, שלא יחרוג מימי חיינו, שאם נצא מהם – אולי לא נדע לחזור). אם כן, קריאה בעיתון ישן היא מכונת החוזרת בזמן, אל כל הדברים שהשתנו מבלי ששמנו לב. אבל העונג האמיתי, המיוחד, שמציע העיתון הישן הוא המסע לעתיד. הנבואה שניתנה לנו, והחכמה שהיא מקנה. כי כאשר אנחנו קוראים, אנחנו הרבה יותר חכמים ממי שכתב את הדברים וממי שקרא אותם - אז. אנחנו יודעים מה יהיה, בדיוק. איזה נבואה תתגשם ואיזה ניתוח חריף הוא סתם שטויות במיץ עגבניות. ידיעת העתיד מאפשרת לנו לזהות בתוך הדברים את ההתנשאות, הבורות והציניות, ובצידן את התקוות ועומק הראיה אצל כל כותב וכותב.

כולם זוכרים את אימרתו של אורי דן על אריק שרון - "מי שלא רצה אותו כרמטכ"ל קיבל אותו כשר הביטחון, ומי שלא רצה אותו כשר הביטחון יקבל אותו כראש הממשלה". כמה שווה הצלחה נבואית אחת. ואיזו תחושה היא ראיית העתיד במלואו, על כל פרטיו וגיחוכיו. לפחות העתיד עד לרגע זה.

הקריאה בעיתון הישן מרבה חוכמה ומלמדת פרק בענווה, זאת בנוסף לשיעור חינם בהיסטוריה.

* כמובן, עיתון לצורך זה יכול להיות גם תכנית טלוויזיה, כמו שמשדרים מדי לילה בערוץ 1. עכשיו אני מחכה לשידור המחזורי של "מבט לחדשות".

_____________________________________________________________________________________

הפלייליסט האינסופי

החיפוש מעלה כל כך הרבה תגליות שאין סכוי שאצליח לשתף.

אז הנה שני קטעים של אותה זמרת, בלי הסברים. כמעט.