כל הדברים גדולים כקטנים

כמו טפטוף קל שהופך לגשם שוטף שנגמר בשיטפון, מה שהתחיל כבחירה מוסיקלית (שלטעמי נדרשה לה יריעה הרבה יותר רחבה) הפך לפינה קבועה שהיא בעצם רק קצה קרחון של ההתגליות והמסע שאני עורך בעולם המוסיקלי שלי ביוטיוב (עם וויקיפדיה ברקע, שכמו Voice Over בסרט, מתערב כל הזמן ומספק עוד עובדות מרתקות), הפך בסופו של דבר לאגם ענק שאי אפשר יותר לסכור ואני משחרר והופך את המסע הזה לעניין המרכזי של הרבה פוסטים עתידים לבוא (עם הפסקות מתבקשות לצרות פוליטיות שעל סדר היום ולמלחמות לא עלינו, או שהנושאים הללו יהפכו להערת שוליים בפוסטים המוסיקליים).

אחת הדרכים של יצירות שונות לעלות לגדולה היא להשתתף בסרט. למוסיקה בסרטים תפקיד חשוב מאד ובדרך כלל היא נמצאת מאחורי הקלעים. כך מתאפשר להקשיב לפסקול שעושה שימוש בצלילים הצורמים של המוסיקה המודרנית, שבכל סיטואציה אחרת הייתה הופכת לענוי מודרני. אם משלבים קטעים מוכרים או משמעותיים במיוחד (ואני לא נכנס כאן לשאלה מה זה משמעותי) הם ממש משתלטים ולוקחים פיקוד ומרגע זה הסרט הוא רק קליפ שמלווה את המוסיקה. מוסיקה מעולה משאירה חותם והופכת חלק מרכזי מחווית הצפיה. בסופו של דבר הם הופכים לישות אחת ומשתלבים זה בזה.

כך, רק מעטים יודעים כי "אלווירה מאדיגן" של מוצארט היא למעשה הקונצ'רטו לפסנתר מס' 21.

(אני עצמי יודע, חלקית, כי זהו "הקונצ'רטו מס' 21 או 17 לפסנתר של מוצארט". מעשה שהיה כך היה. היתה תקופה שהמוסיקה בבית שכנה בתוך קסטות, ואהבנו להשמיע אותן לילדים. חבר המליץ פעם לומר להם את שמות היצירות, כדי שישכילו. על הקופסא היו רשום בצד אחד קונצ'רטו מס 21 ובצד השני מס 17. על הקסטה לא היה רשום דבר. כך, אם השמענו את המוסיקה דאגנו לציין שזהו הקונצ'רטו מס' 21 או 17, וכך אני זוכר עד היום.  למרבה ההפתעה הסתבר לי בחיפוש ביוטיוב שזהו אכן שמו של הקונצרט, ואפילו שמו החלקי. שמו המלא הוא קונצ'רטו מס 17, 21, 23 ו-24 כפי שרואים בקטע הבא)

או היצירה "קו אונידין" (למי שמספיק זקן. לאחרים זה מתוך "ספרטקוס" מאת חצ'טוריאן (ולא קשור לסרט שיש לו פסקול מקורי ומאד מוצלח).

יש קישורים כאלה שהם יותר פרטיים, אולי כי הסרט היה פחות מוכר בציבור. למשל הפרק השני בקונצ'רטו מס' 5 לפסנתר של באך, שאני קורא לו "Slaughterhouse 5" על שם הסרט שעל פי הספר של קורט וונגוט.

(וכאן הקונצ'רטו במלואו, על שלושת פרקיו)

בית-מטבחיים 5 הוא סיפור מדע בדיוני אשר עוסק בהפצצה על דרזדן ב-1945 שהיתה ההפצצה הקשה והידועה ביותר על גרמניה. בהפצצה חרבו חלקים נרחבים מהעיר ובהם מבנה הספריה, ותחת הריסותיה אבדו רבות מיצירותיו של המלחין בן המאה ה-18 תומאסו אלביניוני (מעניין לחשוב רגע שלא רק הקלטות לא נשמרו אלא אפילו ספרי התווים, ללא שום עותק נוסף בעולם). בין ההריסות מצא המוסיקאי האיטלקי והביוגרף של אלביניוני, רמו ג'יאזוטו (הכל מוויקיפדיה, כן?) פרק מתוך סונטה, והוא שיחזר אותו כמיטב יכולתו. לימים הסתבר ששיחזור זה, שהוא יצירתו המפורסמת ביותר של אלביניוני, שהפכה אותו לבן-אלמוות בימינו, היא למעשה יצירתו של ג'יאזוטו, ומה שמצא בין ההריסות (אם בכלל, כי מעולם לא הציג) היה רק התפקיד של הבאס. יתכן שתחילה ייחס את היצירה לאלביניוני כדי לצבוע אותה בנופך של תהילה ולקדם אותה, אך כאשר ההצלחה הייתה גדולה מדי, נזכר לחזור ולתבוע את הקרדיט לעצמו.

האדאג'ו של אלביניוני מאת ג'יאזוטו כיכב בלמעלה מ-20 סרטים מכל הסוגים והשפות.

היצירה אמנם שייכת לאוסף הבנאלי – הקטעים שממש לא צריך אותי כדי להעלות אותם לראש השמחה, אבל בכל זאת -

לסיום נחזה בגדולתו של יוטיוב. כאשר מחפשים את האדג'ו הידוע מוצאים המון סרטים מהסוג הזה

כך, במסגרת דברים חדשים שלמדתי השבוע, הסתבר לי שבאי קורפו המכונה גם קירקירה מתקיים בכל שנה פסטיבל מיוחד בימי חג הפסחא. שפע של תזמורות מתכנסות באי ומקיימות מצעדים מוסיקלים ברחובות. השיא הוא בליל יום שישי הטוב, אז מתקיים מצעד לילי, בחשיכה, מה שמסביר את האיכות הגרועה של כל הסרטים, אבל החוויה המיוחדת בהחלט עוברת.

אני נזכרתי בלוויות הג'אז מניו-אורלינס, אותן אני מכיר, כמובן, מהסרטים