קורא חרוץ שלח לי קטע שהופיע לפני 21 שנים וחצי בעיתון "הארץ". הקטע, מ-2 ביוני 1991, דיווח על מסיבת חתונה שהתקיימה יומייםקודם לכן באולם שאגאל, אולם קבלות הפנים של כנסת ישראל. מדובר באירוע כמעט היסטורי, משום שבכנסת לא התקיימו חתונות אף פעם - לא לפני החתונה ההיא ולא אחריה, עד עצם היום הזה. החתן המאושר היה שלדון אדלסון, מיליונר אמריקאי; כלתו המאושרת היתה מרים, ישראלית לשעבר. השרים משה קצב ורוני מילוא, סגן השר בנימין נתניהו ועסקן הליכוד אברהם אפל כיבדו את החתונה בנוכחותם. [...] על הידיעה חתום גדעון אלון, אז כתב "הארץ" בכנסת, היום אחד הכותבים בחינמון מתוצרת אדלסון."
מבינים את תחושת הנבואה עליה כתבתי?
ציטוט:
"מרדכי וירשובסקי ז"ל, יקה מבריק מדרזדן, מסור והגון כל כך שהמילה ח"כ היא כעת ככתם על עברו" (יגאל סרנה, ידיעות אחרונות)
רקורד 1 (וסליחה שאני ממשיך לא להתפעל מציפי ליבני):
איש אופוזיצה הוא כמו איש הכורסא הצופה מהבית ב"מי רוצה להיות מליונר". הוא רק צריך לצעוק את התשובה הנכונה, להיות גאה בעצמו, וכאשר הוא טועה לא קרה שום דבר ואפשר להמשיך. כמעט בלתי אפשרי להכשל כאיש-אופוזיצה, אבל ציפי ליבני עשתה את הבלתי אפשרי.
רקורד 2 (וסליחה שאני ממשיך לא להתפעל מציפי ליבני):
תפקיד שר-חוץ ברזומה זה אפילו לא ראש-אופוזיציה. מה הוא עושה חוץ מלמנות שגרירים ולהסביר (בארץ) למה ההסברה (בעולם) נכשלה. (או שזה תפקיד שר ההסברה. יש באמת תפקיד בממשלה של שר הסברה?)
בדיחה:
בהסתדרות החליטו לשכור את שירותיו של מומחה לייעול. האיש הסתובב במסדרונות, בדק ורשם. פתח דלת והציץ פנימה - בפנים יושב פקיד, שותה תה וקורא עיתון. פתח עוד דלת והציץ פנימה - בפנים יושב פקיד, שותה תה וקורא עיתון. הוציא את הפנקס הקטן ורשם - "יש כפילויות".
חידה:
האם תפקידי נשיא המדינה ושר החוץ הם לא כפילויות? הם לא (לא-)עושים בערך אותם הדברים? (לא כולל בקדנציה של קצב).
קיבעון:
לאיש ציבור יש תדמית והוא חייב לשמור עליה ולתחזק אותה. אסור לו להתפס כמזגזג. על כן, נמנעת ממנו (ומה לעשות, בעיקר ממנה) הזכות הבסיסית השמורה לכל אזרח - לשנות תסרוקת. אני שואל ברצינות גמורה - האם יעלה על הדעת ששלי יחימוביץ' תסתפר קצוץ? שליבני תצבע לשחור? שדוד לוי יסתרק כלפי מעלה? שפרץ יוריד את השפם? שאולמרט יגדל? ושאלה: האם הסיבות הגורמות לקיבעון הזה גורמות גם לקיבעונות אחרים אצל מי שמגיע לשלטון?
בגלל חוק תעמולת הבחירות אני לא יכול לפרסם
תמונה של מתמודד נוכחי
דוד לוי:
אם מזכירים אותו, שני דברים שאני זוכר מתקופותיו כשר חוץ. בתקופת נתניהו הראשון, כאשר ביבי התעקש להרחיק את אריק שרון מהממשלה - התעקש לוי ורק בזכותו נשאר שרון בעמדת מפתח שבסופו של דבר הביאה אותו לראשות הממשלה. לא ידוע לי על שום טובת הנאה שקיבל תמורת המעשה. השני, בממשלת ברק, כאשר הזהיר את ברק והתנגד עד כדי התפטרות מפני הנסיעה לקמפ דיויד שפתחה את תיבת הפנדורה של האינתיפאדה השניה, ובדיעבד היה לחכם שניסה לא להכנס לבוץ שעד היום אף פיקח לא הצליח לצאת ממנו.
ברוח הכפילויות, הוא האיש הראוי ביותר להתמנות לנשיא המדינה.
Good news:
התקרית בחברון שבה ארע עימות אלים בין סיור של צה"ל ובין שוטרים פלסטינים וההמון שהצטרף אליהם יכולה להיות בשורה מאד משמחת. למרות ההמון, למרות החיכוך הצמוד כל כך, למרות הנפיצות, תוצאות המהומה הרבה הן לא יותר חמורות מקטטה בחצר בית הספר. למרות הפוטנציאל, אף אחד, משני הצדדים לא הצית את הפתיל.
ברוח הדברים שכתבתי כאן, בעולם מושלם זה יכול להיות תקדים נהדר.
ובדברים האלה אין אפילו קצהו ש בדל של הקלת ראש בחוויה האלימה והמאיימת שנאלצו לחוות הילדים לובשי המדים. וגם לא בכעס על כך שהם נמצאים שם מלכתחילה.
אבל אם זה הסטנדרט החדש לעימות - הללויה.
למי להצביע:
האם הגיוני שהתשובה לשאלה תתקבל במהלך החודש הקרוב, כתגובה למה שנראה ונשמע? האם לא חייבים להחליט להיפך - להתעלם לחלוטין מכל מה שיגידו לנו בחודש הקרוב, ולבחור רק על פי מה שאנחנו חושבים ורוצים, ומה אנחנו יודעים וחושבים על המועמדים עד לרגע זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
