לילה אחד לפני שנתיים, באופן שאפשר להגדירו כהשתלשלות מקרית ולא צפויה של פעולות לא הגיוניות, נסענו, אשתי ואני, לתל-אביב לאמץ חתול. החתול* (שמהמם את כל רואיו) חזר איתנו, יחד עם הציוד הנלווה, הצעצועים ושמו המוזר – לוקיוס. כשניסיתי לבדוק באינטרנט מי הוא לוקיוס גיליתי לתדהמתי כי זהו שמו הפרטי של מחברו/גיבורו של ספר שהתחלתי לקרוא ממש באותם ימים במסגרת קורס באוניברסיטה. המחבר מוכר ומופיע על כריכת הספר רק בשמו השני – אפוליאוס, והשם לוקיוס מיוחס לו כנראה מתוך זהות לגיבור הספר המסופר בגוף ראשון. (אגב, אם עוסקים בצירופי מקרים, המורה אשר הנחתה את הקורס, באוניברסיטת חיפה, גרה בתל-אביב, כמה דקות הליכה מאותו לוקיוס). ובכן, כל כך התלהבתי מהתגלית שהתקשרתי לאימו הקודמת כדי לברר מה הקשר שלה ל"חמור הזהב" (זהו שמו של הספר האמור). אז הסתבר שאמנם החתול נקרא כך על שם גיבורו/מחברו של ספר, אבל ספר אחר. כך שמעתי לראשונה על "איש הקוביה" המסופר על ידי לוק (הוא לוקיוס) ריינהרדט.
*לא, אין כאן תמונה שלו, מחמת צנעת הפרט.
הפוסט הנוכחי: לא אופציה. אופוזיציה.
הרכב הכנסת הנוכחית (הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, יחד 65 מנדטים),
+
הדינאמיקה הדמוגרפית (כל יום מתים מאה מצביעי שמאל ונולדים מאתיים מצביעי ימין),
+
הנטיה הטבעית של אזרחים להתיישר לפי הקו של הממשלה ולראות בו סוג של קונצנזוס ושכל ישר,
+
ערוץ 2,
+
כשלון המערב כמודל חברתי, כלכלי, מוסרי, משפחתי ותרבותי אשר יצר ואקום שמתמלא בחזרה לדת,
+
ההקצנה הדומה בציבור הערבי ובעיקר המוסלמי,
+
עוד כל מיני תהליכים וסיבות
=
הימין כמחנה ינצח בבחירות ואין שום אופציה אחרת. נקודה!
הדיבורים בנוסח "אני אלטרנטיבה לביבי" כציפיה מעשית, מנותקים מהמציאות ולא מוסיפים דבר לאומרם.
מי שמתנגד לממשלה ולמדיניותה – חייב להתחיל לחשוב ולפעול כאופוזיציה.
התכונה העיקרית הנדרשת כדי להיות באופוזיציה היא אומץ. להיות ולעמוד נגד הרוב, נגד השלטון, נגד הכח, נגד הכסף. בזאת נבחנת ותיבחן האופוזיציה.
האופוזיצה כמיעוט לא תוכל להרכיב או לקחת חלק בממשלה.
היא לא תשותף בקבלת ההחלטות.
היא לא תקבל נתח מההון.
היא לא תצליח לעצור את החקיקה הפרועה של הממשלה.
מה שנשאר לה הוא לעמוד ולצעוק בקול ברור ובהיר ולא להרדם. להאיר כל חזירות וכל עוולה. להציג בכל צומת את האלטרנטיבה השפויה – מה צריך שיעשה.
העמדת האופציה האלטרנטיבית כאשר הממשלה נכשלת שוב ושוב, אולי, בהדרגה (בגין חיכה 29 שנה), תשכנע את הציבור שיש כאן מישהו שמבין טוב יותר מהממשלה (ואם הממשלה תצליח במעשיה, וכל עוד תצליח, האופוזיציה בבעייה (אם כי ההיפך מזה איננו נכון, וכאשר הממשלה נכשלת שוב ושוב היא עדיין יכולה להאשים, ומאשימה, את האופוזיציה, את השמאל, את התקשורת, את האליטה, את המערך, את העולם, את האויבים מבחוץ והאויבים מבפנים)).
על פי עמדת הציבור לא נראה לי שיש תקווה אמיתית למהפך בדורות הקרובים. על כן, התפקיד החשוב ביותר של חבר הכנסת האופוזיציונר הוא לשמש זרקור ורמקול. לא לאפשר ללכלוך להסתתר מתחת לשטיח. לא לכבס ולא למרוח. לחשוף את קלונה של הממשלה, בעיקר היום, כאשר העיתונות החופשית (אם בכלל היתה כזאת) קרסה והובסה. רק הוא יכול להניח את החרא על המפה הלבנה המונחת על השולחן.
אנו זקוקים יותר מאי פעם לאופוזיציה רהוטה, מקושרת, נראית ונשמעת.
אם אתם נמנים על הגוש שמתנגד לממשלה – חישבו על זה כשאתם בוחרים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
