כל הדברים גדולים כקטנים

ביבי רוצה להכנס לנעליים גדולות. לנעלי בן-גוריון, ראש ממשלה ענק בגובה מטר וחצי, ואולי לנעליו של בגין, שחולל מהפך והביא את הליכוד להנהגת המדינה.

בינתיים, הוא מסיים את הקדנציה. כבר היום הוא מכהן יותר מכל ראש ממשלה אחר, פרט לבן-גוריון. נצחונו מובטח, משום שנצחון הליכוד מובטח, וקואליציית הימין היא הרבה למעלה משישים מנדטים. המצב נראה מוצק, ברור ויציב. הליכוד מנצח בכל מקרה, ושום דבר לא מערער את שלטונו – לא משברים כלכליים, לא פערים חברתיים ולא כשלונות חינוכיים. משום שביום-הבוחר, בסופו של דבר, הפתק מתחשב רק בסעיף אחד – "הבטחוני". התמיכה הגורפת בביבי והליכוד כקבלני ביטחון נובעת ראשית מן העובדה שהקו שלהם הוא ניצי – תקיף וכוחני. כולם אוהבים להיות חזקים ולנצח. על כן, כתחליף למצע, הליכוד אומר בסיסמת הבחירות שלו  "ראש ממשלה חזק – ישראל חזקה". מי לא רוצה להיות חזק? ובריא. ועשיר. וחכם. ויפה. עובדה – ברחבי המדינה שורר שקט כמו שלא ידענו מזמן. אין ספק שהשקט הזה מאשש את הקביעה שיש לנו ראש ממשלה חזק, וראש ממשלה חזק זוכה בבחירות.

אם רוצים לדעת מתי ביבי והליכוד יתחלפו, צריך להסתכל בנעליים של ביבי. כי מכל ראשי הממשלות הוא נכנס דווקא לנעליים של גולדה. חזקה, פופולארית, בטוחה בצדקתנו, לא מתפשרת, לא מוותרת, מתעלמת מהצעות פשרה של אויבים מובסים, עומדת בראש מפלגת שלטון נצחית, ששום דבר לא יכול לערער עליה. גם אז היה שקט. רק כאשר תקרוס כל הקונספציה, אולי, יבין הציבור-התומך שהוא התרסק עם הראש בקיר. אבל המחיר, אלוהים, המחיר. חייבים לעבור יום-כיפור כדי לשנות כיוון?