הבעייה הגדולה ביותר שהמדינה עומדת בפניה, שהיא בעיקרה בעייה פנימית, שהיא גם חברתית וגם בטחונית וגם כלכלית, תרבותית וערכית היא עתיד היחסים בין יהודים לערבים.
כיום הגענו למצב של נתק מוחלט. ולא רק נתק אלא התרחקות. ממש שתי יבשות הולכות ומתרחקות. כמו שמן ומים, או חומצה ובסיס, שאין להם, ולא יכול להיות, דבר משותף.
אני חושב שהמשך המצב הוא מתכון לאסון. אבל חשוב יותר – שהמצב אינו גזרה משמים. אני חושב שהחיבור בין אזרחי המדינה היהודים והערבים, טומן בחובו את הפוטנציאל הגדול ביותר לקידומו של כמעט כל נושא אפשרי.
אני יודע, שבתוך הנתק הגדול, המוחלט, רק בודדים עדיין מנסים. לכן, בבחירות האלה, מכל הנושאים שעומדים על הפרק, זה הנושא המרכזי עליו אני מבסס את הצבעתי. והדרך האמיתית, לשיתוף אמיתי, היא מפלגה שבה פועלים יחד יהודים וערבים, כתף אל כתף, באופן ענייני וערכי, והייתי מעדיף לנסח "מפלגה של לא-יהודים ולא-ערבים אלא של בני-אדם".
ואם זאת אבן פינה קטנה בבנין גדול, אניח את אותה אבן.
ואם הבניה לא תושלם, או שכל הבנין יתמוטט, אניח את אותה אבן.
ולא שאני מזדהה עם כל המצע שלה. אבל אני יכול בשמחה לשבת איתו ליד אותו שולחן, ועם חלקו צעדתי בכמה הפגנות בקיץ שעבר. בכל מקרה, גם בתסריט הכי מרחיק לכת, זה לא יהיה המצע של הממשלה הבאה.
סביר שההצבעה לא תעבור את אחוז החסימה (והסברתי את דעתי על כך). זהו חלק ממחיר השכיבה על הגדר, ובפעם הבאה יבואו יותר, כי קל יותר להחליט כשמישהו אחר כבר בחר אותו הדבר - עד שהמחסום יפרץ. אולי, עם מספיק מחשבות דומות, הוא ייפרץ כבר עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
