קבוצת אנשים יכולה להתאגד יחד סביב כל נושא ועניין. זה יכול להיות גיאוגרפי – בני אותה ארץ, עיר, חי צומח או שכונה, תרבותי – סביב אותה שפה, אותו טעם, אותן העדפות, דתי – עם אותם מנהגים, מצוות ואיסורים, גיל – עם היכולות והאפשרויות, תחביבים, מוצא משותף (שמעתם על ארגון יוצאי בסרביה), מבנה גוף דומה (שומרי משקל), מצב משפחתי, צבע שיער, מחלה, נכות, טרגדיה משותפת. יוּ נֵיים אִיט.
מרגע שהתארגנה, יכולה הקבוצה לעסוק בכל עיסוק חוקי (וגם לא-חוקי, אם נזהרים), אפילו אם אינו קשור למכנה המשותף המקורי. חברי מועדון יהודי בברוקלין יכולים לשחק בכדורגל, אלמנות יכולות לצאת לטיול בשביל ישראל, יוצאי אתיופיה יכולים לחגוג יום כיף במימדיון, ודיירי שיכון ג' בכפר-סבא יכולים לאסוף בגדים וצעצועים לטובת ילדי הפליטים.
הפעילות המשותפת הופכת לפעמים למהות העיקרית של הקבוצה. מועדון רוכבי האופניים של עובדי התעשייה האווירית הוא קודם לכל מועדון של רוכבי אופניים, והעובדה שכולם עובדי התעשייה האווירית היא משנית ולא חשובה. אבל כאשר המועדון משתתף בתחרות של מועדוני אופניים, אותה שייכות הופכת פתאום מהותית. כי למרות העובדה שלאנס ארמסטרונג פנוי ורוצה להתרחק מלוס-אנג'לס הוא אינו יכול להצטרף, אלא אם ימצא לו מנוי בתעשיה. תסריט זה לא רק שאיננו מופרך, הוא אף נפוץ מאד. קולג'ים רבים ומכובדים מחזיקים בשורותיהם שחקני כדורסל מצטיינים שלא היו מצליחים להתקבל ללימודים בשום נסיבות אחרות.
התופעה נפוצה בעיקר כשעוסקים בספורט תחרותי. תופעת שחקני החיזוק מאפשרת לשחקן שאיננו חלק אינטגרלי מהקבוצה המקורית להצטרף בכל זאת, כדי לאפשר לקבוצה להצליח. התופעה מגיעה לממדים מעוררי גיחוך. במכבי תל-אביב, האלופה הנצחית והקבוצה של המדינה, מוצאים בקושי שחקן אחד דובר עברית. באולימפיאדה שהיא מעין תחרות בין אומות העולם, משתתפים ספורטאים מצטיינים שקיבלו אזרחות רק כדי להביא הישגים למולדת החדשה. כבודם של ההישגים הספורטיביים והתנועה החופשית של בני אדם בעולם במקומם מונח, אבל מה ההיגיון של השמחה ברחובות ריקוויק על כך שהניגרי מאיסלנד ניצח בגמר את הסיני מפורטוגל?
אין לי כמובן שום דבר נגד הגירה ותחרות, ובאופן כללי אני מתנגד להסתגרות ולהתבדלות של קבוצות בני-אדם, שיש להן תופעות לוואי מכוערות מאד, אבל תסכימו איתי שבמקרה הספורטיבי, כל עוד מתקיימות תחרויות על בסיס לאומי, דווקא העירבוב הזה הוא האנומליה, ואני בהחלט מבין את ההגיון של אלה שמתנגדים לכך.
כל זה בא כהקדמה לסיפור של אוהדי בית"ר ירושלים המתנגדים לצירוף של שחקנים צ'צ'נים-מוסלמים לקבוצה. אני בכלל לא חסיד של קהל אוהדי כדורגל. את בית"ר ירושלים ואוהדיה הגזענים אני ממש מתעב. אבָל האבָל הגדול הוא שאוהד, שחקן או בעלים של קבוצה רשאים לרצות ולדרוש שהקבוצה ושחקניה יהיו בעלי מכנה משותף ככל שיעלה בדעתם, ובכלל זה על טהרת האמונה הדתית, האידיאולוגית ואפילו המוצא. אם יש תחרות לחיים ולמוות בין קבוצות הכדורגל מחיפה ומבאר-שבע ואם יש מלחמת עולם בין הפועל הסוציאליסטית ובין מכבי הלאומית. אז בהחלט אפשרי שתהיה תחרות בין קבוצה יהודית לקבוצה ערבית. ולמרות שאין שום מניעה שבקבוצה הערבית יופיע בלם מוצק מסיביר, ובקבוצה היהודית שוער אתלטי מקמרון, הטענה של המתנגדים לכך היא לגיטימית.
אינטגרציה, שילוב, ערבוב, התבוללות, אוניברסליות - אלו ערכים חשובים ואפילו חיוניים כדי לא לשקוע במנטליות של נישואי קרובים. אבל גם שימור עקבי של מורשת, מסורת, תרבות, מנהגים ושפה יש להם ערך. בסופו של יום, ממילא, חסידי השימור תמיד יפסידו.
הנה נקרתה לי הזדמנות להלחם על זכות הדיבור של מי שאינני מסכים איתו בכלל ובעיקר אינני אוהב אותו. אז ניצלתי אותה.
עדכון עריכה: מכיוון שהתברר שהשחקנים האמורים אינם מוסלמים אלא קווקזים (כי אי אפשר לרקוד על שתי חתונות וצריך לבחור) , בוטלה ההתנגדות של אוהדי בית"ר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
