בעקבות אחד הפוסטים האחרונים הצטרפו אלי אחדים מהקוראים (ואני מקווה שעוד כמה שקטים, ועוד כמה שיגיעו איכשהו לפוסט הנוכחי) לגעגועי לאורדינר.
אני מאושר לארח כאן פוסט חד-פעמי מאת אורדינר, לכל האוהבים והאהובים, כולל צילום גרפיטי מקורי. ומוסיקה, כדי להשאר עם הטעם.
פוסט אורח חד פעמי מאת אורדינר
טוב, אז טוב, נו... עברו כמה שנים אה? המרחב המכונה ווירטואלי עדיין כאן, את המקלדת החלפתי מאז, את הנחמה גם, את הצורך בה לא, ושקט בא גם לא, ונעים שזוכרים כאן זה לא וירטואלי בשום מובן, זה אנושי ומרגש.
יושב על קפה עם לאה גולדברג בברלין לפני הנדודים ורואה איך בזמן שהיא מחייכת היא כבר מרעיבה את הנפש ומוכנה לגמרי ל"האמנם" כשיר אופטימי (מלווה מהרציף את הרכבת במבט... נותנת מובן חדש למילה "מתרחקת").
כל כך טבעי לכתוב מילים, להציף אותן על פני המים, להיאחז בהן, בלי להצליל בחלל הפה, כמו לחיות בשביל כל מה שבא, לצעוד על חבל דק בין מציאות לדמיון, ולדעת שהדמיון הוא לפעמים מציאות, והמציאות דמיון.
עליתי על האנייה שהיא המקום הזה מתוך בריחה וחיפוש, מכרות ההיי-טק... זוגיות רעועה... פרידה מהנעורים... מצחיק, כי חשבתי שמצאתי לי חיים אלטרנטיביים, כאילו שהחיים האמתיים שלי נמצאים באיזשהו מקום.
זה רק איזה עניין לסדר, פרוצדורה, מודעה בעיתון, המוצא הישר של חיי מתבקש לחייג... במקום כזה, הדברים אפשריים, ויש להם אלף ידיים קטנות, ואותי מחזיק גיטרה, זה למה הייתי כאן, והכאן אישי, ומלווה אותי בכל אשר אני פונה.
ואז, כמו בכל סיפור (ויש להודות שחיי הם סיפור אוטוביוגראפי), הגיע קונפליקט... להחזיק את הסיפור... כדי שהקהל לא יתייבש כמו משמש חלילה. נקלעתי אל תוך מצב רפואי מורכב של זוגתי,
כולל צורך בתרומת איבר מסובכת מאיברי האישיים, והלכתי על זה עד הסוף. אחד המעשים הטובים והנכונים שניתנה לי ההזדמנות לבצע.
בדרך כלל אני עושה שטויות למכביר, וכך אני נוהג גם עכשיו, והאמת שזה די נעים כשמתרגלים, ונושא אופי של חיפוש ובריחה, ושורות הקוד מקבלות אותי גם כך, ובזוגיות, נו, לא חל שינוי מהותי, זה בדיוק אני.
אני קורא שורות שהקלדתי בבית החולים לתוך הטלפון ומבין כמה עברתי את החוויה העצומה הזו באופן אישי פרטי. מצבה הרפואי טוב אגב, שלי גם, ואני מדלג בצעד תימני מעל כל תיאורי המחלה מטעמי חיסכון.
בית-המשפט! כבוד השופטת יושבת גבוה מעלי, אישה שחורה מבוגרת עם סרט צבעוני מדליק בשיער, קומה חמש, פרוצדורה לאישור משפטי. אישה צעירה רושמת באופן נמרץ את הפרוטוקול, קולות מתנגנים ברקע, המתורגמנית שלי מנסה להביא לתשומת ליבי בצורה נואשת את הנאמר. היא מנסה להחזיק אותי בתוך המציאות של האולם. הריכוז שלי עף מהחדר דרך החלון, המבט הולך לאיבוד, רוקד על גגות פריס, אבל אני מבין את השאלה. מי אתה? באמת שאלה טובה. התשובה תלויה על קרון רכבת שמתרחק אל האופק. באיזו תחנה ירדתי היום? אני מעביר את הפספורט וכבודה מעיינת בו. בתוך בועת הזמן העומדת לרשותי אני יושב מול מראה, מביט באיפור לבן שמכסה את פני, גונב לי הבעות, ומנגב אותו לאט וביסודיות.
אני אסיר, כלוא בין אקזיסטנציאליזם לאנרכיזם, אידיאות שמעולם לא הבנתי עד הסוף, או שאולי רק הלכתי לאיבוד באיזו נקודה לאורך הדרך, אל התום, החופש, לובש ופושט דמויות, מתעתע, אני אחד מוצא אותו בזמן שאני אחר מאבד. הכי טוב ללכת לפי ריח השתן, תשאלו כל כלב. תרופות יכולות לעורר בחילה, טעם איום לאורך ימים. סדר כרונולוגי יכול לעורר בחילה, דבר מוביל לדבר, אבל דברים גם מופיעים מעצמם, אחריות למעשים, לבחירות, איזו משמעות יכולה להיות לזה בהעדר טוב או רע? או בתוך הרצון להעדרם. לרגע שהלב בועט בפונקציונאליות יש השלכות עמוקות אבל זה גם ילדותי, כמו משחק, אפשר להפסיק כשרוצים. מצאתי אותך – צא, בוא אל אימא בורגנות, אתה גר כאן, האומנות שלך לא הופכת את הבטן, תעלה הביתה, מאוחר, תמשיך להתייסר מחר.
רק עוד רגע... רק לגמור לשבור את החיים, להתכונן לזמן שזה יהיה מאחורי ואני אוכל להתגעגע למה שהיה קודם ולהרגיש שזה היה הדבר. אז אוכל לשלוח את המדים של הבאד-בוי-מאן לניקוי יבש, ולהירגע כמו תמיד בתחנת הרכבת התחתית של פראדיס דאון-טאון עם הגיטרה והכובע ותרופות האלכוהול שלוש פעמים ביום, לשימוש פנימי בלבד, ולשכוח, ולתת לזה להתאדות. שדרות עצים, עננים אפורים, גינות קטנות, מטופחות, פורחות / הכל מתרחק דרך חלון אחורי של אמבולנס, קטן וקטן / פריס לירית היום, שורטת, תוקעת מחטים, אומרת לי תישאר / החדר מבהיק מלובן, אין אפשרות לפתוח חלון, אין אינטרנט / יש מבחר ספרים בצרפתית, ואת עצמי, ואת השקט ואת הפחדים.לניתוח הגעתי בלי פחד, רציתי לעשות את זה. את הפחדים השארתי בטקס הפרידה.
סיבוב בשוק הירקות והדגים האסטטי של יום רביעי. אסטטי אבל לא סטרילי. מיץ ניגר מהדוכנים, אנשים סבלניים, יפים, קונים את שנדרש להיום. ארוחה טובה כולל בירה אחת וסיגריה אחת שאסור לי, מזכרות קטנות נכתבות לאנשים יקרים, הערכות נפשית. מבית הקפה אני מביט אל השוק ואני רך, הלב גדול, יש מקום לכל האנשים האלה בנוחיות. אני חושב שאם כל הילדים חמודים אז אולי זה לא נעלם לשום מקום ואולי הם כולם חמודים גם כשהם בוגרים אם רק היו משתחררים מכמה חרדות וכמה טראומות ואכזבות וכל מני קליפות. אבל זה כי עכשיו אני רך כמו סרטן שהשיל את השריון. כשסרטן צומח, והשריון קטן עליו, הוא משיל אותו ונשאר חשוף ורך לגמרי. אז הוא מתחפר בחול לשבועיים ויוצא עם שריון חדש. כרגע התחושה טובה אבל להתחפר לשבועיים זה אינסטינקט.
משם מונית לבית החולים. בטיפול נמרץ הרבה מורפיום וזיכרונות שבורים, בחדר לילות בלי שינה. לילות מלאי כאב מהסוג שמאפשר לך לדבר עם עצמך ולבדוק כמה נפרדים אתה, הגוף, הכאב. לילות שבהם שרתי "הנה חולפת לה עוד שנייה, והנה חולפת לה עוד שנייה..." ובזמן הזה, השניות מגיחות מתוך קו הנוף של שמי פריז, פרוש לפני כל לילה כל הלילה, ושוטפות, זמן זורם אל תוך החדר, ואני... "הנה חולפת לה עוד שנייה" מתנפץ אל הזמן ראש קדימה והוא ניתז לטיפות, ואני... "הנה חולפת לה עוד שנייה" מחליק ימינה ושמאלה, שוטף כמו דג, מתגלש וטופח עם הזנב... השניות הללו מגיעות אל העולם ודברים סופגים אותן בדרך משלהם. ויש גם דברים הרבה פחות הרואיים כמו להצליח לחרבן, לעשות את זה לבד, לקלוע בול. בסוף עשינו את זה, חצינו את האוקיאנוס על מפרשית.
בלי האיפור אני נזכר, כבודה, אני זה שהחיים שלו לא שווים בשיט יותר מהחיים של אף אחד אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
