יש סיפור יפה על איש מערב משכיל, שעלה לרגל לחכם זן גדול כדי שילמדהו מחכמת המזרח.
הושיב אותו החכם ליד השולחן, הניח לפניו ספל והתחיל למזוג לתוכו תה. מזג ומזג ולא הפסיק גם כשהכוס עלתה על גדותיה והתה החל להשפך על השולחן.
כאשר שאל האורח מדוע הוא מוזג כך ומניח לתה להשפך, ענה לו – אי אפשר למזוג לתוך ספל מלא. את בא אלי כדי שאלמד אותך, אבל אתה מלא כמו הספל הזה. אם אתה רוצה ללמוד משהו חדש, תחילה יהיה עליך להתרוקן ולפנות מקום.
המשל היפה ומעורר ההשראה מצוטט ברשת בעשרות גירסאות ונוסחים. בין היתר באתר "הידברות" ששם לו למטרה לקרב את היהדות ליהודים ואת היהודים ליהדות. יש בכך אירוניה מסוימת אם אסביר מדוע מלכתחילה נזכרתי במשל הזה.
נזכרתי בסיפור היפה הזה בגלל שנמאס לי לשמוע את טענת ההבל בדבר "העגלה הריקה". את הבטוי הקבוע להתנשאות של "נציגי היהדות" כלפי הריקות החילונית. הבטוי שנשמע שוב ושוב בדיונים בדבר נאום ההכתרה של הח"כית החדשה הד"ר רות קלדרון.
אם רוצים לבוא אלינו בפתגמים ומשלים, אז אולי הגיע הזמן לפנות מקום בעגלה, להפטר מכמה חפצים עבשים, להניח במיכל המיחזור, לתרום לנזקקים, לפנות מקום, לנקות ולאוורר. לא חייבים לחכות שהנכדים יזמינו אלטע-זאכען אחרי הלוויה.
עגלה ריקה קלה יותר, זריזה יותר, פחות מעייפת את הסוסים, ויש בה מקום לכל דבר מעניין שיקרה בדרך.
ועוד משהו - מאז ומעולם, בתור לקופה בסופר, בין אנשים מנומסים או איכפתיים, נהוג שבעל העגלה המלאה מוותר ומניח לבעל העגלה הריקה להדחק לפניו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
